מאמר זה בוחן את השאלה, אם שימוש בשפה דתית בעבודות סמינריוניות ובכתיבה אקדמית בכלל מבסס פער בין שתי השפות (הדתית והאקדמית) ובין המגזר החרדי למגזר החילוני או שזהו רק פער לכאורה. בחינת שאלה זו נעשית דרך ניתוח איכותני של עבודות סמינריונית של סטודנטיות חרדיות באמצעות מענה לשאלה זו ותוך שימת לב לארבעת העניינים הבאים: באיזה פרק של העבודה מופיעה שפה דתית? מהו תפקידה של שפה זו? מהי השפה הסובבת את השפה הדתית? והאם שפה דתית נענית לכללי הכתיבה האקדמית או מנותקת מהם? (עינב ארגמן).

ד"ר רבקה מרום בנתה תכנית לימודים שמוקדשת לשיר העברי. שם התכנית – "שיר עברי" – מבטא את המהות והערכים של החברה הישראלית שעליהם היא מושתת. ערכי השיר מושתתים על כוחן של המלים המתחרזות והלחן המתנגן. "ערכי אהבת המולדת העברית מושתתים על ערכים חברתיים, סביבתיים, היסטוריים, מורשתיים ורגשיים, והם נבנים בהדרגה החל בגיל הצעיר ומתפתחים בהמשך השנים בבית הספר", אומרת מרום. "למילות השירים יש משמעות רבה המאפשרת לימוד חוויתי ומשמעותי של ההיסטוריה של העם ותרבותו" (רווית שרף).

הצעירים וגם אלה שלא, משתמשים היום הרבה פחות בכתב יד מאשר היה נהוג בעבר, ומשתמשים במידה רבה יותר ויותר בהקלדה, על חשבון הכתיבה הידנית. מסגרות העבודה, המשפחה, הלימודים, הזמן הפנוי ומסגרות אחרות כמעט ואינן דורשות עוד היום את מיומנות הכתיבה ביד. במציאות זו, מה עתידו של כתב היד והאם עוד יהיה בו צורך בעתיד? ושאלה לא פחות חשובה – האם במערכת החינוך יש לעשות לקידומו או להיפך – לזנוח אותו במכוון ולפנות את המקום להקלדה (יורם אורעד).

המאמר עוסק במתח שבין תפיסת הוראת ההיסטוריה ככלי להבניית תודעה ערכית-חברתית לבין תפיסת הוראת ההיסטוריה כתחום דעת מדעי, ובדילמות העומדות לפני המורה להיסטוריה, המכיר באחריותו הן כמחנך והן כמורה של תחום דעת (ענת קדרון).

המאמר עוסק בשאלת החינוך לאחריות דרך לימודי הפילוסופיה בבית הספר. בהסתמך על ניסיונה כמרכזת מגמה לפילוסופיה מתארת המחברת את השפעתו של העיסוק בשאלה זו על תלמידיה, על תחומי דעת אחרים ועל תרבות בית הספר בכלל (אורית פרנקו).

מחברי המאמר מבקשים לצרף את הקוראים למסע בין-דורי בנתיבים פרשניים, מסע העוסק בשאלה המטרידה רבים: כיצד פרשנות מביאה לידי הבנה? המחברים מחלקים שאלה זו לשתי שאלות משנה: הראשונה, האם אדם יכול להתבונן על טקסט ב"אובייקטיביות", כלומר האם אנו יכולים להתייחס לפעולה אנושית ולקבוע בפשטות: "כך היה", "כך בדיוק כתוב", ובעצם "זו האמת", או שמא כל ניסיון לתאר את העולם מהול בהכרח בפרשנות אישית, סובייקטיבית ורבת-פנים? בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא כי אי-אפשר להתבונן על המציאות באובייקטיביות, עולה השאלה השנייה, החינוכית: כיצד מתמודד המורה עם המשימה של ההוראה והקניית הידע בעודו מודע לריבוי הפרשנויות האפשריות לאובייקט הלמידה (טקסט או התרחשות במציאות), ומכאן ליחסיותו של הידע שהוא מציע לתלמידיו? המחברים מציעים תיאור מקוצר של תולדות הדיון במקומו של הפרשן בפרשנות ומעיינים בכמה מקורות תלמודיים הדנים גם הם, מתוך עולמם, בחוסר יכולתו של לומד התורה לדעת את האמת "האחת" שלה (רוחמה וייס, אבנר הכהן).

המאמר מתאר מסגרת עבודה הנקראת SOURCES אשר מורים למדעים יכולים לעקוב אחריה כדי לסייע לתלמידים לעסוק בשאלה האם אנשי כדור הארץ נמצאים לבד ביקום. ניתן להשתמש בפעילות, המתמקדת במדעי כדור הארץ והחלל, כדי לשלב מקורות ראשוניים בכיתת המדעים. השיטה כוללת הקלטות שמע, סרטוני קולנוע ווידאו, כתבי יד, ספרים, מחברות, הרצאות ועוד (Waring, Scott M.; Herlihy, Christine, 2015).

מחקר זה בוחן האם השתתפות של 42 סטודנטים בקולג' בסביבה לבניית ידע תסייע להם לעבוד כקהילה כדי להבנות את הידע הקולקטיבי שלהם לגבי ההיסטוריה של המדע, ובהתאם, לפתח השקפה מדעית מעודכנת יותר. הממצאים מצביעים על כך שפעילויות בניית הידע של הסטודנטים הביאו לפיתוח של שיתוף הפעולה המקוון שלהם כתהליך למידה ולעבודה אפקטיבית של ידע קולקטיבי הנוגעת להיסטוריה של מדעי הטבע כתוצאת למידה (Hong, Huang-Yao; Chai, Ching; Tsai, Chin-Chung, 2015).