מורים וחוקרי חינוך רבים טוענים לחשיבות הגישה של "חינוך רלוונטי תרבותית" (Culturally relevant education). בנבדל מרב-תרבותיות בחינוך צמחו שני כיוונים חשובים אחרים: האחד – מיקוד בעבודת המורה ב"הוראה נענית-תרבות" (Culturally responsive teaching); השני – מיקוד בעמדה ובפרדיגמה שנוקט המורה ב"פדגוגיה רלוונטית-תרבותית" (Culturally relevant pedagogy). חרף מתיחת קו בין הוראה לבין פדגוגיה, שני הכיוונים מדגישים צדק חברתי וכיתה כאתרים לשינוי חברתי. כסינתזה של כיווני מחקר משלימים אלה הממוקדים בהוראה אפקטיבית לתלמידים שונים, הכותבים מתייחסים למושג כולל – "חינוך רלוונטי תרבותית". הם מציגים ארבעה סמנים (Markers) של "חינוך רלוונטי תרבותית" ומנתחים על פיהם כ-40 פרסומים המפורטים בסקירה (Aronson, B., & Laughter, J).

המסה של נעמי שמואל בוחנת באופן ביקורתי את העיסוק בפערים ואת כוחה המנציח של התפיסה בדבר קיומם של פערים מהותיים בין קבוצות. הכותבת מדגימה את טענתה באמצעות בחינה קרובה של אחד הנושאים הבוערים ביותר בשיח החינוכי הישראלי: החינוך של תלמידים יוצאי אתיופיה. הכותבת מצביעה על תהליכים של גזענות תרבותית מוסווית המניחה הבדל מהותי ולא ניתן לשינוי בין פרטים מרקע שונה. לטענתה, שיח חברתי וחינוכי על פערים תרבותיים קשיחים עשוי לשמר גזענות זו ולתרום בלא יודעין להנצחתה. לכן שמואל מציעה חלופה לשיח זה, הממוקדת ב"מעברים". עיסוק במעבר בין-תרבותי מסיט את תשומת הלב ממאפייניהם האישיים של בני אדם אל עבר ההקשר הרחב שבו מתעצבת זהותם של פרטים וקבוצות (נעמי שמואל).

שאלת המפתח המלווה את הספר שלפנינו היא מידת הרלוונטיות של משנת פרנקנשטיין לעבודת המורה כיום. שאלה זו, ולא ההצגה הסדורה והשיטתית של משנתו, מנווטת את מהלך הדיונים בספר ומגבילה אותם לבירור התשובה עליה ולא לעיון תאורטי כללי בגישתו. הספר פונה למתמצאים בכתיבתו של פרנקנשטיין ובמושגים שפיתח. ההתמודדות בשאלת הרלוונטיות מחייבת לזהות את הנושא המרכזי ואת הבעיה המעסיקה את פרנקנשטיין בהקשרו של נושא זה, וכן לזהות את יסודות גישתו שחיוניותם אינה מוגבלת לתנאי זמן ומקום מסוימים. יסוד אחד שכזה הוא השפעת התרבות שבה חיים התלמיד והמורה על תפקודיהם; יסוד שני הוא ההכרה בחלקו של הרגש כגורם המעורב בעצם אקט הלמידה, לא רק בעירור המוטיבציה של הלומד לעסוק בתוכן שלפניו, אלא כגורם המשפיע על אופן חשיבתו ותוכנה; יסוד אחר הוא טיב היחסים שבין המורה לתלמיד כגורם המשפיע על ההוראה ועל הלמידה כאחד (עודד שרמר).

ילדים אמריקניים גרועים במתמטיקה כבר למעלה ממאה שנה כעת. מאז 1895, רפורמטורים חינוכיים מקוננים על "התוצאות הדלות" של האמריקנים בתחום. במהלך השנים, מבקרי החינוך המתמטי בארצות הברית שבו והעלו קבוצת האשמות מוכרות, כגון: הכשרת מורים לא מספקת, מוטיבציה עמומה של תלמידים ותכנון לימודים חסר ברק של הסגל. הוויכוחים של היום אודות הסטנדרטים המתמטיים הממשלתיים (Common Core mathematical standards) הם רק האיטרציה האחרונה של ויכוח זה (Christopher J. Phillips).

לאור שפע הנתונים העולים מתוצאות מבחני הערכה, עולה החשש כי חוקרים וקובעי מדיניות בתחום החינוך יתמקדו באופן בלעדי במדידת תוצאות קוגניטיביות של תחומי לימוד כגון מתמטיקה ואוריינות, ולעומתם יזניחו את התוצאות הלא קוגניטיביות, החשובות לא פחות. המחקר הנוכחי מבקש להעריך מיומנויות לא קוגניטיביות של 174 תלמידי תיכון בני 18-16 מבית ספר בארקנסו, ארצות הברית, בכלים התנהגותיים הבוחנים מצפוניות, התמדה ודחיית סיפוקים, כמו גם באמצעות דיווח עצמי של התלמיד על מידת הגריט שלו (המוגדר בספרות כשילוב של כמה יכולות ותכונות כגון מוטיבציה, השקעה והתלהבות לאורך זמן).

המאמר שואל מהו מקומן של התרבות (והחינוך) ושל הביולוגיה בעיצוב ההתנהגות האנושית. אל מול תפיסות אידאליסטיות ואופטימיות בדבר טבע האדם שהוא סוקר – הפרא האציל, הלוח החלק והרוח במכונה – הוא מביא את המחקר האבולוציוני העדכני בדבר המשקל הרב שיש לביולוגיה ולגנים על ההתנהגות האנושית ודן במשמעות הדבר בחינוך (יוני מזרחי).