במחקר זה ביקשו החוקרים להבין את חוויותיהם של עשרה מורים פלסטינים וערביים ישראלים המלמדים תרבות ושפה ערבית בבתי ספר יהודיים בישראל. שתי תמות מרכזיות עולות מן המחקר, הראשונה עוסקת במסר האמביוולנטי הכרוך בהוראת ערבית כשפת האויב וככלי לעידוד ולבניית שלום, ואילו השנייה מבהירה כיצד מורים השייכים למיעוט מנתבים דרכם ומתמודדים עם המתח בין זהותם הלאומית (פלסטינית) לבין זהותם המקצועית באמצעות שימוש במודל נרטיבי. בסיום המאמר החוקרים המתייחסים גם להשלכות הרלוונטיות להוראה ולהכשרת מורים בחברות החיות במצבי קונפליקט.

בפרק שסיכומו מובא להלן ניתן למצוא הצגה בהירה וממצה של עקרונות החינוך ההומניסטי ביוון העתיקה, ובעיקר באתונה. עקרונות אלה עיצבו במידה רבה גם את החינוך באימפריה הרומית וברנסנס, וניתן להבחין בהשפעותיהם על החינוך בעולם המערבי עד ימינו.

בעבר היו השינויים בחברה ובטכנולוגיה איטיים, כמעט בלתי-קיימים. רוב בני האדם מתו בדיוק באותו עולם שלתוכו נולדו. היום, לעומת זאת, אין לנו שמץ מושג איך ייראו החיים בשנת 2050. איננו יודעים במה נעבוד, איך יפעלו צבאות ומנגנוני מינהל, מה יהיו היחסים בין גברים ונשים או מה תהיה תוחלת החיים. הגוף האנושי עצמו עשוי לעבור שינויים דרסטיים הודות לביו-טכנולוגיה ובינה מלאכותית. לכן, חלק ממה שילדינו לומדים כיום בבית הספר עלול להתגלות כלא רלוונטי בעליל בשנת 2050. רוב בתי הספר עסוקים בהאבסת תלמידים במידע. בעבר היה בזה היגיון, כי מידע היה מצרך נדיר, אולם כיום המצב שונה – ואנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע נגיש וזמין ברשת ובמקומות אחרים.