בתהליך הכשרת המורים מתקיימת דואליות מתמדת המבליטה את הבעייתיות שבפעולות ההערכה, הסטודנטים המכשירים את עצמם למקצוע ההוראה מביאים אתם את ההיסטוריה הפרטית של חוויות אישיות שחוו כתלמידים בבית הספר והקשורות לדמויות מוריהם בעבר, ניתן להניח שחלק מהתנהגותם של מורים כמעריכים הוא פרי תחושת של הוגנות או אי הוגנות שפיתחו אותם "פרחי הוראה" כמוערכים. חלק גדול מהמורים המלמדים הערכה במכללות להכשרת מורים הם לא תמיד מורים בעלי מומחיות אקדמית בתחום הערכה, חלקם הם מדרכים פדגוגיים היודעים מתי יש צורך בהערכה אך לא מכירים מספיק את הכלים המתודיים של הערכה. הערכה נלמדת הרבה פעמים בקורסים מתודיים של דיספלינה זו או אחרת ולא כתחום נפרד מובנה המכשיר את "פרח ההוראה" להעריך נכונה את תלמידיו בעתיד. מסקירת תכניות הלימוד ניתן עדיין לתאר את ההכשרה הניתנת לסטודנטים להוראה כמצומצמת הן מבחינת היקף הזמן (קורסים סמסטריאליים) הן מבחינת היקף הנושאים והן מבחינת הזדמנות להתנסות מעשית. ( שרה דלמן ) .