השיטה המקובלת להערכת מורים (המנהל מבקר בשיעור ונותן ציון טוב) אינה מועילה. אם רוצים לשפר את ההוראה (כדי לשפר את הלמידה), יש לאמץ שיטות הערכת מורים חדשות. שיטות כאלה מופיעות לאחרונה במערכות החינוך המתקדמות . איך הופכים את הערכת המורים ליעילה? מומלץ לעבור מתהליך הנתון בלעדית בידי המנהל (או המפקח), ובו מושקעת האנרגיה בהערכת שיעורים יחידים, לתהליך דינמי שחלקו לא פורמלי והוא נתון בידי צוותי מורים. כדי שזה יתרחש, מרשל (Marshall, 2005) מציע לעבור: מהערכת הוראה תקופתית לניתוח מתמיד של הלמידה;מהערכת שיעורים יחידים להתמקדות ביחידות לימוד שלמות; מהתמקדות במורה אחד להפעלת צוותי מורים; מביקורי כיתות מעטים ומתואמים מראש לביקורים רבים ולא מתואמים מראש; מתיאור מפורט של שיעורים יחידים לדגימה מהירה של שיעורים רבים ( פאדיה נאסר-אבו אלהיג'א).

המבחנים הבינלאומיים התקופתיים כגון TIMSS, PIRLS ו- PISA הפכו לחלק מהשגרה במערכות חינוך בעולם. לצד התועלת שניתן להפיק מתוצאות המבחנים הבינלאומיים, נשמעת ונכתבת ביקורת נוקבת על התקיפות של תוצאות אלה, על הפירוש המוטעה שמיוחס להן ועל השימוש השגוי בהן. הביקורת מתמקדת באיומים על תקיפות הקשורים לתוכן, למבנה, לאיכות הדגימה (של המטלות והתלמידים), להקשר ולהשתמעות התוצאות. הפקפוק בתקיפות המבחנים מחד, ופוטנציאל התועלת הטמון בהם מאידך, מזינים את הויכוח והמחלוקת באשר להצדקה ולצורך במבחנים אלה. לאור זאת, עולה השאלה איך מייעלים את המבחנים בהנחה שהם נמצאים כאן כדי להישאר? (פאדיה נאסר אבו-אלהיג'א)