כדי לעודד ולטפח אינטואיציה מושכלת עלינו לפתח אצל התלמידים כושר התבוננות, מודעות עצמית, אינטליגנציה מרחבית, אינטליגנציה רגשית וחשיבה היוריסטית. אטען שהדרך הטובה ביותר לעשות את כל אלה היא בשילובם של מקצועות האמנות בתוכנית הלימודים: ציור, מחול, תאטרון, צילום, מוזיקה, קולנוע, עיצוב סביבתי, שירה, כתיבה יוצרת, פסיכודרמה וגם יוגה ומדיטציה (יוסף אבינון).

המאמר מציע שתי תפיסות משלימות לגבי שאלת משמעות החיים. האחת רואה את החיים כתהליך דינמי של התהוות, צמיחה ויצירה. היכולת לגדול ולהשתנות נתפסת כביטוי המובהק של החיים. האדם החי שואף להתחדשות, להשתבחות עצמית ולעצמאות רוחנית. התפיסה השנייה של משמעות החיים קשורה בראשונה ורואה את החיים כתהליך בלתי פוסק של סקרנות, חקירה ופליאה. התכונות המרכזיות של החיים הן התמיהה, התהייה, ההשתוממות והחיפוש, והספקנות נתפסת ככוח המניע של החיים. משתי תפיסות אלה נגזרות שלוש מטרות-על חינוכיות ( אבינון, יוסף ).

מטרת מאמר זה היא לחשוף את הנחות היסוד הפילוסופיות, המפורשות והמובלעות שעליהן מושתת תפישת החינוך כסוציאליזציה. המאמר בוחן באופן ביקורתי את שתי המטרות המרכזיות של החינוך כסוציאליזציה: א. לשלב את הפרט ולהתאימו לנורמות ולדפוסי ההתנהגות המקובלים בחברה שאליה הוא משתייך. ב. לאמן את היחיד ולהכשירו למילוי תפקידים ( אזרחיים, משפחתיים , תעסוקתיים) , לדעת מחבר המאמר , כאשר הסוציאליזציה הופכת לאידיאולוגיה הרשמית של ביה"ס היא : 1. מדרדרת את החינוך לכיוון של "אימון" ו"תעמולה". 2. מעודדת בינוניות, קונפורמיות וחוסר סובלנות כלפי החריג והשונה. בחברה סובלנית, המורים מסייעים לתלמידים לממש ככל הניתן את הפוטנציאל שבהם ללא דגם מוכן מראש שאליו עליהם להידמות. הם לא שופטים ולא ממהרים להדביק תוויות. הם מכבדים ומטפחים את השוני כאיכות שתורמת לקהילה. במקום שבו מנסים קודם כל ל"חברת" את התלמיד אין סבלנות , אלא להפך בינוניות , צרות אופקים, תסמונת של "ראש קטן" , סטריאוטיפים מגדריים וגזעניים, עדריות ואפילו אלימות – פגיעה פיזית באנשים – שמקורה בשנאת השונה ( אבינון , יוסף).