החינוך, לפי אביו של "הילד במרכז", צריך להיענות לשלבי ההתפתחות הטבעית של הילד. לשם כך צריך לבודד את הילד מהחברה ולהחזירו אליה מצויד ביכולת לשפוט באופן עצמאי ולהקשיב לקולו הפנימי. רוסו מציע ב"אמיל" תכנית חינוכית חלופית לחינוך המעמדי: חינוך טבעי שמנתק, בשלב הראשון, את אמיל מן הרוע החברתי הקיים. רוסו מודע למגבלות התכנית הזאת; האדם אינו יכול לממש את מלוא יכולותיו וחירותו ללא חברה – מימוש שהוא תכלית חייו ותנאי לאושרו. אבל בנסיבות הקיימות עדיף לבודד את אמיל ולתת לו חינוך שישמור על צלם האדם שבו ( יהושע מטיאש) .

האתגר העיקרי של המורים להיסטוריה , לפי תכנית הלימודים הנוכחית בחטיבה העליונה , הוא "להספיק את החומר" , כך נטען בסקירה חדשה, העוסקת, בין היתר, בתכנית הלימודים בהיסטוריה בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. הסקירה נכתבה ע"י ד"ר יהושע מטיאש עבור "היוזמה למחקר יישומי בחינוך" של האקדמיה הישראלית למדעים, הבוחנת בימים אלו הצעות לארגון לימודים מחודש של תחומי מדעי הרוח במערכת החינוך. עפ"י הסקירה , קיים פער גדול בין התפיסה הרעיונית , המוצגת ב"אני מאמין" של תכניות הלימודים בהיסטוריה , לבין הסילבוס של התוכניות.

המאמר בוחן את התמורות שחלו בעשור האחרון במדיניות תכנון הלימודים בישראל ואת מקורותיהן. את מקרי החקר לבחינה הזאת סיפקו המקצועות היסטוריה ואזרחות. המאמר מצביע על שורה של גורמים פנימיים – בתוך מערכת החינוך, וחיצוניים –בחברה ובמדינה, שהכשירו בהדרגה את המעבר ממדיניות של הומוגוניזציה תרבותית ולגיטימציה של התרבות השלטת, להיענות הולכת וגוברת, אם כי מבוקרת, לצרכים תרבותיים וחברתיים מגוונים ואף מנוגדים. מטרת המאמר היא לעמוד על הקשר בין התמורות במדיניות תכנון הלימודים לבין מגמות בחברה ובתרבות והשינויים בזהות הקולקטיבית של ישראל. (יהושוע מטיאש, נעמה צבר בן-יהושע)