כדי להעריך את מקומו, תפקידו ועתידו של ה- M.Ed. במכללות, יש ראשית, לבחון את מקומו ביחס ל-B.Ed.. ה- B.Ed. הוא תוצר של רגולציה וסטנדרטיזציה ממלכתית. האקדמיזציה בהכשרת מורים בשנות ה-80 וה-90 וגם מתווה אריאב הם שתי דוגמאות לניסיון ליצור סטנדרטיזציה אקדמית במכללות לחינוך. הסטנדרטיזציה יוצרת בעיות חדשות משל עצמה. אנו רואים שבתהליך האקדמיזציה והאסימילציה של התואר הראשון לתואר ראשון אוניברסיטאי אולי נפתרו כמה בעיות של התמחות אקדמית ושל יצירת סטנדרט מינימלי, אך גם נוצרו בעיות חדשות. התואר השני M.Ed. לא יפתור את הבעיה השנייה והשלישית הקיימות בהכשרה לתואר הראשון (מיקוד כמעט בלעדי של הלמידה בערוץ עיוני וקוגניטיבי ומבנה קורסיאלי פרונטלי והיעדר דיגום למיטב ההוראה). לאור צעירותו של המפעל הזה במל"ג ואולי גם עקב חוסר ביטחונם של מתכנניו, הכללים של התרבות והממסד האקדמיים חלים עליו אולי אפילו שבעתיים. ברם, עדיין אין לו לתואר הזה מבנה ומתווה, למעט איזו מסורת שמתקבעת ביחס להכללת מספר מצומצם של קורסים של מתודולוגיה מחקרית. הכיוון הנוסף של התכניות לתואר שני במכללות צריך להיות הצעת מודלים חינוכיים ייחודיים. אחרי שבתואר ראשון הוצאנו בוגרים בעלי מושג על הלימוד האקדמי, על תחום הדעת שלהם, על חינוך ועל פדגוגיה מעשית לפי מיטב המחקר הפרופסיונלי בארץ ובעולם, כעת יש להציע לחלק מהם להתפתח כבעלי סגנון ותפיסת עולם ייחודיים, כאלה או אחרים, ביחס לחינוך ולהוראה. שני כיווני פיתוח אלה לתואר השני יבליטו את מותר ה- M.Ed. מה- B.Ed. ואת מותר המכללות לחינוך מן האוניברסיטאות ( אילנה אוריון).