פרק זה מתוך הספר החדש על בתי ספר ניסויים – בית היוצר לחדשנות בחינוך ,חלק שני (2008) הינו מאמץ אנליטי ומעמיק להצביע על מקור אפשרי למשבר שמערכת החינוך נתונה בו. להבדיל ממאמצים רבים המחפשים קשר בין מאפיינים של המערכת לבין עדויות של הצלחה או אי הצלחה , המאמץ הנוכחי כולל ניסיון לחפש את מקור המשבר ברובד עמוק יותר, אשר סמוי לרוב מן העין- זה הכולל את הרעיונות הבסיסיים, הנחות היסוד , העקרונות והתיאוריות המהווים את הבסיס ( במודע או לא במודע) לפעולתה של מערכת החינוך. התיזה העומדת במרכז המאמר היא כי רעיונות והנחות יסוד שאינם ראויים ואינם מתאימים לחינוך השתרשו וקנו להם אחיזה בתחום ואף מהווים בסיס להתנהלותה של מערכת החינוך ( אסנת ספורטה).

מחקר זה מתאר מאפייני התפיסות האפיסטמולוגיות של 120 תלמידי כיתות ג'-ו' בבית הספר היסודי, כחלק ממחקר רחב יותר המקשר בין תיאוריות אפיסטמולוגיות אישיות של ילדים בגיל בית ספר יסודי לבין התנהגויות למידה בכיתה. ממצאי המחקר מצביעים על הצורך לצרף למודל של הופר ופינטריץ (1997) ממד חמישי – "תהליך הידיעה" שמשקף אוריינטציה כולית (הוליסטית) והמצביע על מתאמים בין שני הרבדים. המחקר מראה שחלק מהתלמידים מבטאים בו-זמנית תפיסות אפיסטמולוגיות שבאופן תיאורטי נחשבות כסותרות זו את זו. ממצאים אלו באים לידי ביטוי בשני רבדים של ביטוי לאפיסטמולוגיה אישית. המאמר מציג הסברים אפשריים לתופעה זו, שמקורם באופייה ההתפתחותי של החשיבה האפיסטמולוגית (צופיה יועד ותמר לוין)

חדשנות היא לא יצירת יש מאין אלא העברה יעילה מדפוס מחשבתי אחד לדפוס אחר. לכל תבנית "אגן ניקוז" רחב מאוד, פריטים רבים נופלים בתבנית, ובכל זאת הגדרתה פשוטה וברורה! כדי להיות יעילים תפקודית הפריטים הרבים חייבים להסתכם בהגדרה פשוטה. הלמידה האנושית היא למידה לאחור, האדם מסתכל על המציאות היום ומשווה אותה למצב שכבר קיים בהכרתו. האדם לא חווה מציאות חדשה כיש מאין, לא לומד קדימה לא מתייחס בצורה פתוחה. הוא תמיד עושה זאת על סמך התבניות הקיימות בהכרתו (דב שמחון)

סמל פתוח, הוא כלי אנושי מובחן ובעל תבנית צורנית גלויה המאפשרת חשיבה מבוזרת. פיזור זה מעשיר ומציע חלופות משמעות רבות. מחקר זה מצביע על האפשרות של המחשבה האנושית "להפליג" אל עבר מחוזות הדמיון הרחב שאינו מסתיים לעולם, בעזרת כלי פשוט למדי. הפעלה מושכלת ומתוכננת של כלי זה, היצירה המקורית של הסמל הפתוח או היצירה מחדש אצל המממש שלו (הקורא), יכולה לעודד את הכיוונים היצירתיים הללו. יצירתיות זו יכולה להיות לעזר בתחומים שונים (בראש ובראשונה אמנותיים, אבל גם פסיכולוגיים, מדעיים ועוד) שהמכנה המשותף לכולם הוא הרחבת התודעה האנושית. פתיחות והרחבה זו היא שהניעה מחקר זה (דב שמחון)

שתי גישות עיקריות מאפיינות את היישום של תיאוריות פסיכולוגיות בחינוך: יישום המתייחס באופן כללי לתחום הדעת ויישום חינוכי המתייחס באופן ספציפי לתחום הדעת והפעילות בו. הגישה המכלילה של יישום בתחום הדעת מנסה לגבש תיאוריה קוגניטיבית כללית או מוכללת ומיומנויות קוגניטיביות כלליות אחרות אותם ניתן ליישם גם בתחומי דעת שונים . הגישה של יישום ספציפי לתחום הדעת מנסה להתאים תיאוריות קוגניטיביות באופן מובהק לתחומי דעת כגון מתמטיקה או הבנת הקריאה. הגישה הספציפית המתואמת לתחומי הדעת נעשתה שכיחה הרבה יותר מאשר הגישה המוכללת , אך היא נכשלה בגיבוש מודל מאוחד של למידה והוראה. המאמר מתאר ניסיונות אמפיריים שונים לחזור וליישם תיאוריות פסיכולוגיות כלליות יותר תוך התייחסות לתיאוריה קוגניטיבית מאוחדת הנקראת Theory of successful intelligence –אינטליגנציה מצליחה מעבר ל- IQ . המאמר מאיר העיניים נכתב ב2008 ע"י פרופסור רוברט סטרנברג מגדולי המומחים בפיתוח החשיבה והמיומנויות הקוגניטיביות בחינוך .(Sternberg, Robert ).

הלמידה על פי הטבלה של פרופ' שולמן כוללת שישה יסודות: מעורבות והנעה, ידע והבנה, עשייה ופעולה, עיון רפלקטיבי וביקורת, שיקול דעת ותכנון, מחויבות וזהות. טקסונומיה זו מציעה את הטענה הבאה: למידה מתחילה במעורבות וזו בתורה מוליכה אל ידע והבנה. כשאדם מבין, הוא מפתח יכולת לעשות או לפעול. חשיבה ביקורתית על העשייה וההבנה מוליכה אל חשיבה מסדר גבוה יותר, וזו מתבטאת ביכולת להפעיל שיקול דעת ותכנון במצבים של אי-ודאות וערפול. בסופו של דבר, הפעלתו של שיקול דעת מאפשרת פיתוח של מחויבות. מחויבויות אלה, בתורן, מאפשרות – ואולי אף דורשות – התעניינויות חדשות.