בכוחו של פיתוח מקצועי של מרצים להוראה להשפיע לחיוב על סגנון ההוראה ויעילותה, תחושת המסוגלות העצמית שלהם, סיפוקם מהעבודה ואף על רווחתם האישית ודבקותם במסלול הקריירה. לשם כך, על הפיתוח המקצועי להיות: ממוקד-נושא, לכלול הן למידה פרקטית והן מעשית, לייצר שיתופי פעולה פוריים,
להישען על מודלים תיאורטיים קלאסיים, לחתור לפיתוח טכניקות הוראה חדשות, להיות מונחה על ידי ברי-סמכא או מומחים בתחום, לכלול שמיעה ומתן של ביקורת עמיתים, להעניק ללומדים זמן לספוג את המידע, להתנסות בו, להרהר בו ולחתור לתובנות.

בטרם ייווצרו התנאים הדרושים לשדרוג מיומנויות דיגיטליות של מרצים להוראה, ישנם תנאים ותהליכים אישיים, ארגוניים, בירוקרטיים ופיננסיים שצריכים להבשיל. מדובר בבעיה דחופה ובת-השגה ויש לזרז את הטמעת הטכנולוגיה במוסדות ההשכלה הגבוהה ואף להגדירה כחזון לאומי. זאת, באמצעות מתן אוטונומיה לדרגי המחוז, ניתוב משאבים לטכנולוגיות מידע ותקשורת, קידום קורסי פיתוח מקצועי-דיגיטלי, חשיבה מחדש על תוכניות הלימודים ומתן דרור למרצים בבניית מערכי שיעור חדשניים.

מתוך מטרה לבחון את דפוסי עבודתם של מרצים לחינוך בעשור האחרון לקריירה, 15 מרצים ישראלים לחינוך בני 55 ומעלה השתתפו בראיונות עומק חצי-מובנים. על אף הקשיים המהותיים שמאפיינים את שלהי הקריירה, המרצים תרמו מיוקרתם למוסד האקדמי והציעו מבט אוניברסלי בהקשר להובלת רפורמות, פיתוח שיטות העבודה, טיפוח מנהיגות ארגונית, ליווי מרצים צעירים, הנחייה של סטודנטים ועוד.

הקריירה של מרצים להוראה נעה לאורך שלושה מסלולים של התפתחות מקצועית: הוראה, מחקר ומנהיגות ארגונית. שלושת הנתיבים האלו יכולים לנוע באופן משיק והרמוני, אך גם להוות מקור ללחצים, מתחים ותסבוכות בשל הזמן שהם מצריכים. באמצעות ראיונות עומק עם 16 מרצים לחינוך, נבדק כיצד חווים מרצים להוראה את היחסים בין שלושת המסלולים האלו.