הכשרתם של פרחי הוראה בארץ ובעולם נעשית בשני סוגי מוסדות: מוסדות מחקריים ומוסדות הוראתיים. בישראל החלוקה הזו ברורה וחד-משמעית: היא מוגדרת בהנחיות המועצה להשכלה גבוהה, ולפיהן קיימת הבחנה בין "אוניברסיטה" לבין "מכללה להכשרת עובדי הוראה". אם כן, ההכשרה להוראה נעשית בארץ בשני סוגי המוסדות – במכללות לחינוך בעלות האוריינטציה ההוראתית-פדגוגית, כמו גם באוניברסיטאות בעלות האוריינטציה המחקרית. מטרות המחקר היו: א. להשוות בין רכיבי דמות המורה הראוי שמדגישים מכשירי המורים במכללות לחינוך ובאוניברסיטאות.ב. להשוות בין רכיבי דמות המורה הראוי שמדגישות שלוש הקבוצות הבאות: מרצים מן הפקולטות הדיסציפלינריות באוניברסיטאות, כאלה המעורבים בעקיפין בהכשרה להוראה; מרצים מבתי הספר לחינוך באוניברסיטאות, כאלה המכשירים מורים באופן ישיר; ומרצים מן המכללות לחינוך (לוי-פלדמן, אירית ודוד נבו ).

המאמר בוחן את תפיסותיהם המקצועיות של מרצים דיסציפלינריים המלמדים את מקצועות המדעים במכללות לחינוך. ממצאי המחקר מלמדים, כי מרכיבים אובייקטיבים של המציאות המכללתית, וביניהם אילוצים שונים והאופן שבו הם נתפסים בעיני המרצה, נקלטים באופנים שונים על ידי מרצים שונים ומשפיעים על תפיסת תפקידם. ניתוח הממצאים העלה חמישה טיפוסים שונים של מרצים דיסציפלנריים: "המדען", "המחנך לערכים", "המומחה להוראה", "מטפח הלמידה" ו"הנכנע לאילוצים", המובחנים זה מזה בתפיסותיהם במגוון נושאים הקשורים לתפקידם ולנטיותיהם האישיות (לאה אקשטיין, עמוס דרייפוס)