יחסי מורה-תלמיד משמעותיים משפיעים על קשת רחבה של הישגי תלמידים. למרות זאת, אין מחקר מספק העוסק בדרכים בהן תוכניות להכשרת מורים מנסות להכין את המורים לבניית יחסים כאלה עם תלמידיהם בעתיד. המאמר הנוכחי עושה שימוש במתודולוגיה של ניתוח מקרים השוואתי כדי לבחון כיצד שתי תוכניות הכשרת מורים מעוגנות שדה (teacher residency program)- "הכשרת מורים אין תירוצים" ו"הכשרת מורים פרוגרסיבית"- מבקשות להכין את המתמחים בהן לבניית יחסים משמעותיים עם תלמידים.

מאמר זה עוסק בפער שבין העצמת המורה המקצועי כאדם לבין הדרישות המערכתיות, משאבי הזמן ותנאי השטח הפיזיים והאנושים, שמעמידים אותו במצב של הישרדות. הטענה המובעת בו היא, שאפשר לצמצם פער זה באמצעות פרספקטיבה פילוסופית, הנשענת על תפיסתו של מרטין בובר. פרספקטיבה זו מבקשת להעמיד במרכז יחסים של הדדיות, פתיחות, נוכחות וישירות במפגש שבין המחנך המבוגר והילד כפי שבאים לידי ביטוי בקטגוריה הבובריאנית "אני-אתה".