במאמר מוצג תהליך ההתפתחות של השכלת נשים ערביות בדואיות בנגב משנות השישים של המאה ה-20 עד לימינו באמצעות סקירת ספרות וראיונות אישיים עם עשר נשים בדואיות פורצות דרך. נתוני הראיונות נותחו בניתוח תוכן, שהצביע על אתגרים פיזיים, חברתיים ומנטליים איתם התמודדו הנשים בתהליך היציאה ללימודים ורכישת ההשכלה. רכישת ההשכלה מאפשרת להן להיות סוכנות שינוי, ליצור ניעות (מוביליות) חברתית ולפרוץ את הדרך לנשים אחרות בחברה הבדואית. גם כותבת המאמר נמנית עם קבוצה זו של נשים פורצות דרך.

מספרם המוערך של התושבים הבדואים בשטח ישראל הוא 300 אלף, כ-260 אלף מהם חיים בנגב. סקירת מחקר זו עוסקת בהכשרת מורים מהחברה הבדואית, בקליטתם במערכת החינוך ובחסמים העומדים בפניהם ובגורמים המובילים את האוכלוסייה הנסקרת לבחור במקצוע ההוראה.

המחקר הנוכחי הוא מחקר נרטיבי אשר חוקר את מסעם הנרטיבי ואת מיצובם החברתי של סטודנטיות וסטודנטים בדואים, הלומדים הוראה במוסד להשכלה גבוהה בישראל. 30 סטודנטים להוראה כתבו סיפורים משמעותיים מעברם. ניתוח תוכן של סיפורים אלה מצביע על הקשיים, האתגרים וההתמודדויות המלווים את הצעירות והצעירים הבדואים בדרכם להגשים את חלומם ללמוד באקדמיה.