מודל פדגוגיה מוטת עתיד מאפשר את התאמת מערכת החינוך למציאות המשתנה, כך שתוכל להיות רלוונטית לעולם שאותו יפגשו בוגריה בעתיד. פדגוגיה זו מבוססת על חקר העתיד ומניחה כי החינוך מושפע מהמציאות החיצונית שהוא פועל בה וכי עליו להכין את התלמידים לקראתה. יחידת הפדגוגיה מוטת העתיד במשרד החינוך בנתה מודל שנשען על זיהוי מגמות עתידיות המשפיעות על החינוך, הגדרת אתגרים לחינוך וגיבוש המלצות ופרסמה אותו בספר בן 410 עמודים, הזמין גם ברשת. סיכום זה יציג את מגמות העתיד החזויות, ואת ששת עקרונות הפעולה של מודל הפדגוגיה מוטת העתיד, המייצגים את התחומים שבהם על מערכת החינוך להתמקד כדי לשמור על רלוונטיות במציאות משתנה.

כבר בתחילת המאה שעברה ביקש פילוסוף החינוך האמריקאי החשוב ג'ון דיואי להתמודד עם שאלת ההשפעה של הטכנולוגיה והמדע על החברה, ובעיקר עם השימוש השלילי שנעשה בהם. דיואי (1952-1859) שאף לחזק את הפעילות הדמוקרטית, לקדם את מדעי החברה, להעמיק את ההתבוננות האסתטית ולפתח גישה של "הומניזם דתי". מאמר זה בוחן רעיונות אלה ומציע בהתבסס על דיואי לראות בניסיון האסתטי-קונטמפלטיבי מרכיב הכרחי בריסון ובהכוונה של תוצרי המדע המעשי.

ג'יי הורוויץ קורא תיגר על הטענה שהטעם ללימודי תכנות בבתי ספר הוא הכנת התלמידים לשוק העבודה: "השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון, The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית" (ג'יי הורוויץ).

מתברר שמנת המשכל של הציבור הרחב משפיעה על גורל היחיד, על חייו של כל אחד מאיתנו, הרבה יותר מהאינטליגנציה האישית. לפי מדידה חדשה ומרתקת, כל נקודה נוספת ב־IQ הממוצע בחברה מסייעת ליחיד פי שישה ויותר מאשר אותו השיפור במנת המשכל שלו עצמו. לגילוי הזה מוקדש הספר "Hive Mind" (ובתרגום חופשי לשמו המלא: "מוח כוורת: איך ה־IQ הלאומי משנה כל כך הרבה יותר מזה שלך") של פרופ' גארט ג'ונס, כלכלן מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון ומי שנחשב לאחד מחלוצי האסכולה הצעירה של נוירו־כלכלה, שמשלבת בין תובנות בכלכלה ופסיכולוגיה לממצאים עדכניים בחקר המוח. ג'ונס טוען שאיי־קיו לאומי ממוצע הוא אחד המשתנים החשובים לגורלן של מדינות, ושגם הבדלים קטנים במנת המשכל הממוצעת בין לאומים יכולים להסביר את אי־השוויון ביניהם (שיזף רפאלי).

אג'נדות כלכליות וקפיטליסטיות מתקדמות ניחנות בממדים אידיאולוגיים חד-ממדיים ונוקשים המתיימרים לקבוע עובדות "שאין להכחישן". האג'נדות הללו מעצבות בהדרגה את החברה ואת החינוך שלה המבוסס על צרכנות וסדר כלכלי עולמי "ראוותני באופן יסודי ולא מקרי. בסופו של דבר, מחזה הראווה, הספקטקל, מכוון אך ורק לעצמו". במאמר זה נטען, ברוח דבריו של גי דבור ("חברת הראווה"), כי עבודתם של המורים נשלטה בעבר בידי גישה טכנית שהדגישה אחריותיות ופדגוגיה קונפורמית, בעוד שכיום ההוראה היא מקצוע מבוזר. עבודת המורים עברה טרנספורמציה שכתוצאה ממנה תפקיד המורה הוא להיות צופה שעוקב אחר האירועים בכיתה ובסביבות טכנולוגיות, לכוד בין השקפת העולם הכלכלית ובין תשוקת הצריכה של התלמידים. לפי השקפה זו, המורה נאלץ פחות או יותר להסתפק בהתבוננות פסיבית בשעה שהחינוך, המשועבד לדוגמה כלכלית בעולם דיגיטלי, מציג את החיים כמחזה ראווה של צבירה ותשוקה.

ההוצאה הפרטית לתלמיד בשנה בישראל, בכל רמות החינוך, עלתה בין 2009 ל-2013 בכ-3,183 שקל בשנה. זוהי עלייה של כ-53% במונחים ריאליים. לפי התחזיות, בשנה הנוכחית תעלה ההוצאה הפרטית לחינוך לתלמיד ב-752 שקל נוספים, כלומר בכ-8% במונחים ריאליים. בעוד ההוצאה הפרטית לחינוך עולה, חלקו של המגזר הממשלתי בהוצאה הלאומית לחינוך ירד בין 2000 ל-2013 ב-6.7% (רן שפירא).

השפעתו של אנדריאס שלייכר, מנהל מבחני פיזה, על החינוך חוצה מדינות, יבשות וימים. והיא חייבת להדליק נורת אזהרה (יולי תמיר).

ההוצאה הלאומית על חינוך בישראל – הכוללת את הוצאות הממשלה, הרשויות המקומיות, גופים ציבוריים וההורים – הסתכמה ב–80 מיליארד שקל ב–2012. מדובר בעלייה של 3.6% לעומת ההוצאה הלאומית לחינוך ב–2011 – בהמשך לעלייה בשנים האחרונות. עם זאת, בבחינת ההוצאה הלאומית לחינוך ביחס לתמ"ג והוצאות הממשלה עולה כי אין שינוי משמעותי בסדר העדיפויות הממשלתי – כך לפי נתונים פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ( ליאור דטל).

הכפפת החינוך לשיקולים כלכליים (מופרכים) מזיקה לחינוך – ולכלכלה. החינוך חייב להשתחרר מהפניקה שמפיצה תעשיית המבחנים הבין-לאומיים. הקשר בין מיקום המדינה במבחנים הבין־לאומיים ובין צמיחה כלכלית הרבה פחות לינארי ממה שמלמדים הגרפים של רשויות המדידה הבין־לאומיות. אי־אפשר שלא לתהות שמא הקשר בין חינוך לכלכלה שונה ממה שמוצג בדרך כלל: כלכלות מבוססות וכלכלות צומחות משקיעות יותר בחינוך והתוצאה היא שהן משיגות תוצאות גבוהות יותר במבחנים הבין־לאומיים; החץ הנסיבתי הוא מצמיחה כלכלית לשיפור החינוך ולא להפך, או לכל הפחות – התהליך הוא דו־כיווני (. מבחנים בהקשר זה הם כלי חשוב ללמידה, והם מעוותים את החינוך ומאפילים על יעדיו האמיתיים כאשר הם הופכים לכלי מדידה תחרותי שתגמולים בצדו. הערכה בחינוך מטרתה לסייע לאנשי החינוך להבין תהליכים פרטיים ומערכתיים, ולא כלי פוליטי להתהדר בו. (יולי תמיר ) .