מנהיגות מניעה היא מנהיגות שיש ביכולתה לעורר את המוטיבציה של המונהגים ולגייס אותם להצטרף בכוחות משותפים להשגת מטרה או מטרות משותפות. ניתן להבחין בין שני סגנונות של מערכות יחסים בין המנהיג לבין המונהגים (פופר, 1999): סגנון אחד הוא סגנון ה'מנהיגות המתגמלת' (transactional leadership), שבבסיסה העובדים פועלים על פי תועלת מול עלות, עד כמה יידרשו להשקיע, מה וכמה ירוויחו מכך. המשמעות לכך היא כי מידת המאמץ של המונהגים לבצע את המשימות תלויה ברמת הכדאיות של המעשה. מנהיג בסגנון מנהיגות מתגמלת יכול לטפח בקרב אנשיו העדפה להתבוננות סלקטיבית של התמקדות בתועלת האישית והמערכתית ופחות בעלות המעשה. ככל שהעובדים המונהגים יהיו מודעים יותר לתועלת המופקת מהמעשה ופחות למידת ההשקעה הנדרשת לו, כך רמת ההניעה שלהם תעלה. ככל שהמנהיג יערב, יעודד, יגייס ויתייעץ עם העובד לקחת חלק במשימות הנדרשות, המונהג יתרגם זאת כתועלת אישית חיובית, וכך רמת התוצאות ביישום המטרות שהוגדרו תהיה גבוהה יותר. מתוך כך עולה, כי "מנהיג יעיל" הוא מנהיג אשר מקבל החלטות ביחס לארגון מתוך שותפות ושקיפות מלאה עם עובדיו ( אסתר כלפון) .

לומדים נבדלים ביניהם במאפיינים אישיים כמו מטרות, צרכים, ידע קודם, יכולות קוגניטיביות וסגנונות למידה (Graf, 2009). אם כך, הרי שעל אף שלמידה מתוקשבת פותחת הזדמנויות למידה חדשות לכולם, מתברר כי מאפיינים אישיים של חלק מהלומדים אינם מאפשרים להם לנצל את ההזדמנויות האלה במלואן, ובמקביל – מאפיינים אישיים מסוימים מסייעים ללמידה מתוקשבת מוצלחת. המאמר הנוכחי מנסה לאתר בלמידה המתוקשבת אינטראקציות בין השונות במאפייני לומדים, כמו תכונות אישיות, לבין משתנים מצביים, כמו מאפייני סביבות למידה ושיטות הוראה. בהתאם לזאת. הצורך להביא למודעות של אנשי חינוך את הקשר בין תכונות אישיות לבין ביצועים לימודיים והתנהגויות הוא מהותי יותר בסביבות למידה מתוקשבות מאשר בלמידה המסורתית (Bayram, Deniz & Erdogan, 2008), בעיקר בשל המרחק הפיזי-הגיאוגרפי, העדר ההיכרות האישית והאי-נראות, המאפיינים קורסים מתוקשבים רבים (בלאו, אינה ועזי ברק).