הציבור האמריקאי אינו מכיר את מבחני פיזה וטימס כמו הציבור הישראלי, אבל הוא מכיר היטב את המיקום הנמוך של ארצות הברית בדירוגים הללו, וגם הוא מחפש קיצור דרך לצמרת. על רקע זה יצא לאור בימים אלו ספרה של העיתונאית אמנדה ריפליי "הילדים הכי חכמים בעולם".הספר סוקר ברוח ההשוואות של פיזה את מערכות החינוך בגרמניה, בארצות הברית, בדרום קוריאה, בפולין וכמובן בפינלנד. כדי להבין את נקודת המוצא של המחברת כדאי לבחון את האינדקס: בעוד שנושא הפערים החברתיים מוזכר פעמיים, מבחני פיזה מוזכרים יותר משלושים פעם ( יולי תמיר) .

קרל ברייטר ומרלן סקרדמליה, שני חוקרי חינוך ידועים מקנדה, מחליפים "להבין ידע" ב"לבנות ידע" ומשנים תוך כדי כך את חוקי הסביבה החינוכית. "בניגוד לכיתה רגילה", הם אומרים בריאיון להד החינוך, "כאן תפקיד המורים הוא לפתוח את הדיון ולא לנעול אותו עם 'התשובה הנכונה'" יעל דקל , יורם הרפז) .

חינוך להבנה שואל מה ראוי להבין וכיצד מחנכים להבנה , ראוי להבין "רעיונות גדולים" , מלמדים רעיונות גדולים באמצעות הוראה לשם הבנההוראה לשם הבנה "מתרגמת" הבנה לסדרה של ביצועים, הוראה להבנה יכולה להצליח רק ב"בית ספר מבין" וב"מערכת חינוך מבינה"מסקנה: יש ליצור "בית ספר מבין" שבו מתנהלת הוראה לשם הבנה הנתמכת על ידי בית הספר ומערכת החינוך ( יורם הרפז) .

מאמר זה יסביר משהו מהגיונו של החינוך הקונטמפלטיבי – מגמה חינוכית בהתהוות. המושג הרחב קונטמפלציה מצביע על תכונה הכרתית אנושית שמתבטאת בהתבוננות, הקשבה, נוכחות, ערות ומודעות. פדגוגיות קונטמפלטיביות עוסקות בהפניית מבטו של התלמיד לחוויית הידיעה החד־פעמית כפי שהיא ניתנת בתודעתו בזמן התרחשותה ( אורן אֶרְגַז).

התאוריה הקונסטרוקטיביסטית היא תאוריה של ידע ולמידה, ידע ולמידה נבנים על ידי יחידים בהקשר חברתי , גם הבנה נבנית על ידי יחידים בהקשר חברתי , תלמידים אינם מבינים את מה שהם לומדים בבית הספר כי בית הספר אינו מצפה מהם להבין .מסקנה: יש לפתח סביבות חינוכיות שבהן תלמידים בונים הבנות ( ציפי ליבמן ).

תלמידים לוקים בידיעה כוזבת: חושבים שהם יודעים ומבינים אך אינם יודעים ומבינים , הם מפסיקים ללמוד ולהתכונן לבחינה – ונכשלים הם חושבים שהם יודעים ומבינים בגלל שתי תופעות: היכרות ונגישות חלקית , יש דרכים לעזור להם להתגבר על הידיעה הכוזבת מסקנה: להטיל על התלמידים משימות שיסייעו להם להתגבר על הידיעה הכוזבת ( דניאל ווילינגהם) .

פרופ' יאיר נוימן ( ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חוקר רב־תחומי המפרסם ספרים ומאמרים במיטב ההוצאות וכתבי העת) . מדבר על שלושה סוגים של הבנה: סימבולית־פורמלית, פרשנית ואסתטית. "צריך ללמד תלמידים חשיבה רציונלית בריאה", הוא אומר, "שידעו לאתר טיעונים, לבקר טיעונים ולהמציא טיעונים. תרבות הטמטום שמקיפה אותנו ונתמכת על ידי רוח פוסט־מודרנית של 'הכול הולך' מדאיגה אותי מאוד" ( יורם הרפז) .

מאמר מעניין אודות השינוי הפדגוגי הנדרש כיום בלמידה הקיימת. הפדגוגיה שהיתה מבוססת עד כה בעיקר על ציר תכנים וצבירתם ע"י תלמידים הולכת ומאבדת את אחיזתה נוכח השינויים האדירים בהשגת ידע ונגישות לידע בעולם . הפדגוגיה שתתפתח בעתיד תתבסס יותר על ארגון הלמידה והבנה ע"י הלומד ופחות ע"י צבירת ידע באמצעות סטנדרטים. אבל המעבר מצבירת תכנים וידע להבנה תלוי בראש ובראשונה ביצירת מצבי למידה אותנטיים לתלמידים בבתי הספר או לסטודנטים באוניברסיטה ( CIOLAN, Lucian).

הקונקטיביזם מנסה לכלול בתוך הלמידה דברים חדשים, שאין בתיאוריות הקיימות (ביהביוריזם, קוגניטיביזם וקונסטרוקטיביזם): את הטכנולוגיה – כיום הטכנולוגיה ממלאת חלקים רבים מתוך התהליכים הקוגניטיביים בלמידה. תהליכים שקודם מולאו ע"י הלומדים עצמם. (למשל, אחסון המידע ואיחזורו – קודם הם היו בתוך מוח הלומד, וכיום ניתן לאחסנו במחשב או ברשת). ב. את הקישוריות (connection ) שבין אנשים – העולם היום הפך לעולם של רשתות . את שני אלה – יצירת קשרים ושימוש בטכנולוגיה – רואה התיאוריה כפעילויות למידה לכל דבר (למשל – יצירת קשרים עם אחרים כדי לשאוב מהם ידע, ושימוש בטכנולוגיה כדי לאחסן מידע). טענת המחברים היא שרק תיאוריה כזו היא עדכנית לעידן בו אנו נמצאים כיום – העידן הדיגיטלי. והדגש הוא על קישוריות: אנו משיגים את היכולת שלנו לפעול ולעשות כתוצאה מיצירת קשרים ( יוסי לב) .

בעיני יש היום לחתור לקראת חשיבה חדשה על הוראת האזרחות בישראל במיוחד בתחום החיים המשותפים של אזרחי המדינה. יש לאמץ טרמינולוגיה השוברת את השסעים ולהעמיד – לא רק כמעשה של מורים אמיצים כאלה ואחרים – טרמינולוגיה שתדבר על התרומה שבריבוי, העושר שבריבוי (גם ריבוי הנרטיבים), העושר האפשרי מחיים משותפים שיש בהם בנייה והתחדשות של מוסדות, אמצעים, מקוריות ויצירתיות.עלינו לאמץ פדגוגיה של שיתוף שתחליף את הפדגוגיה של פחד ואיום (המהווה בסיס להצדקת שנאת והשנאת האחר). כדי לאמץ פדגוגיה של שיתוף ( אריה קיזל) .