בסביבות המשתנות והתזזיתיות של ימינו תהליך של שיתופיות מוכוונת-מטרה מהווה תשובה אחת לקשיים הגדלים והולכים בניסיונות לשיפור בית הספר (Jappinen, 2012a, 2012b, Jappinen & Ciussi, 2015; Jappinen & Maunonen-Eskelinen, 2012). תהליך זה מכונה ע"י הכותבים "colaborativeness". בתהליך זה בתי ספר יעילים מתרגמים חזון ומטרות לתוכניות הוראה ולפעילויות ממשיות. מדובר במאמצים מקצועיים, שיטתיים ומשותפים, ברעיונות ובפעילויות של קהיליות למידה מקצועיות וביצירת סינרגיה בין התרומות של כולם (Surowiecki, 2004). אף שקיימת הסכמה רחבה ששיתופיות היא קריטית לשיפור בית הספר (Donmoyer, et al., 2012, Sebastian & Allensworth, 2012), מרכיבי הליבה של שיתופיות זו עדיין אינם ברורים. מוקד המאמר הוא במרכיבים אלה (Jappinen, A.K., Leclerc, M., & Tubin, D).

רפורמת האחריותיות של בתי הספר, הנחשבת לאחת הרפורמות השנויות במחלוקת והמשמעותיות ביותר מבין הרפורמות העכשוויות, החלה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. במסגרת רפורמה זו, בתי הספר זוכים לתמריצים ולסנקציות בהתבסס על הישגי התלמידים מתוך הנחה שהדבר יביא לשיפור בביצועיהם. מאמר זה מתאר מחקר, שבחן, אם רפורמת האחריותיות בבתי הספר (קביעת סטנדרטים, הערכה לפי סטנדרטים ושימוש בתמריצים/סנקציות) משפיעה על יכולתם לשמר את המורים העובדים בהם. כן בחן המחקר את השפעתם של תנאי העבודה של המורים, באופן ספציפי איכות מנהיגות בית הספר, כמות המשאבים בכיתה, התמיכה הניתנת למורים ורמת הסגל הכללית על ההחלטה אם לעזוב את המקצוע. לבסוף, המחקר ביקש לבחון אם דרגת האוטונומיה של מורים בכיתה משפיעה על היחס שבין מידת האחריותיות שלהם והחלטתם לעזוב את המקצוע (Ingersoll, R., Merrill, L., & May, H).

במאמר זה, המחבר מסביר כי ההנאה של המורה מההוראה היא המפתח להוראה איכותית ואחד מהמרכיבים לבניית סביבת למידה טובה יותר.המחבר טוען כי ניתן לבנות סביבת למידה טובה יותר באמצעות מתן אמון מצד המערכת בדרך העבודה של המנהלים ושל המורים. הוא טוען כי מורים מצוינים מוצאים מה שעובד עבורם ועבור תלמידיהם, ומיישמים אותו (Jonathan Eckert, 2016).

טענת המאמר: מורים וקובעי מדיניות נוקטים באחת משלוש דרכים בבואם לשפר את ההוראה: (א) גיוס האנשים המוכשרים ביותר; (ב) שיפור כישוריהם של מתכשרים, מורים מתחילים ומורים ותיקים; (ג) שיפור שיטות ההוראה בכיתה. שלש הדרכים משקפות שתי גישות: דרכים א' ו-ב' מתייחסות לטיפול באנשים עצמם, בעוד שדרך ג' – להוראה עצמה. בארה"ב מקובלת בעיקר הגישה הראשונה לפיה ההתמקדות בשיפור איכות המורים עצמם היא החשובה. שתי הנחות היסוד של גישה זו מעוררות שתי שאלות: 1) אין צורך בקוריקולום אחיד בהכשרת מורים – השאלה היא: כיצד ניתן להכשיר מורים ללא קוריקולום גנרי(Cohen, 2010)? 2) הידע ההוראתי צריך להימצא בראשם של אנשים ולא בצורה של תוצרי ידע ( Hiebert, J., & Morris, A.K).

קובעי מדיניות, מנהלי בתי ספר, מורים ומורים מתחילים מחייבים ומקדמים תוכניות חונכות. עם זאת יש מחקר מועט המתעד התנסויות מורים מתחילים עם חונכיהם. הכותבים-החוקרים לקחו סיפורים של מורים מתחילים על חונכות ובדקו את מאפייני העבודה עם העמיתים המנוסים. בין היתר: האם היו להם חונכים רשמיים שמונו ע"י בית הספר או המחוז? מה היו המאפיינים של העבודה עימם? האם החונכים לימדו באותו בית ספר, באותה רמת כיתה ו/או באותו נושא? מה היה אופי האינטראקציות עם החונכים? האם החונך צפה במורה המתחיל בכיתה והאם הם דנו בהיבטים קריטיים של הוראה: קוריקולום, הוראה וצורכי תלמידים? (Kardos, S.M., & Johnson, S.M).