תהליך מיכא"ל מוכיח, שניתן ליצור מסגרת לימוד קבוצתית, שבה עיקר הלימוד של הפרט מבוסס על למידה עצמית ועצמאית. כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה בלימודים חשוב ביותר לרכוש הרגלי למידה נכונים ויעילים. שיטת מיכא"ל מונחית ע"י אקדמאים/סטודנטים מצטיינים מתחומים שונים, שעברו תהליכי מיון והכשרה יחודיים. המועמדים עוברים תהליך מיון ארוך וקפדני, הכולל מספר שלבים, ובמסגרתו נבחרת קבוצת מועמדים מקרב אלפי הפונים. שלבי המיון כוללים סדנאות מיון, ראיונות אישיים ומבחני אישיות. תהליך המיון אורך מספר חודשים. מיכא"ל (ראשי תיבות: "מיצוי כישורים אישיים למצוינות") היא משנה קיומית-חברתית ושיטה חינוכית שפותחה בישראל בידי יובל אלוני, מני ברזילאי ואחרים

במסגרת קבוצת מיקוד של מספר מורים (מקבוצת הפיתוח של Mindcet) אשר עוסקים או מתעניינים במודל "הכיתה ההפוכה", קיימו כמה מורים תהליך למידה בן מספר שלבים, בו ניסו להעמיק את ההבנה של המודל, לבחון אותו (מניסיונם של אחרים ומניסיונם הם), להתמודד באומץ עם קשיים ובעיות, וגם להציע פתרונות יצירתיים ( אביב צמח) .

המורה והמחנך אביב צמח , מטובי המורים בישראל המשלבים למידה פעילה ותקשוב חינוכי בעבודתם , החליט לבדוק בעצמו את מודל "הכיתה ההפוכה" הזוכה לכותרות רבות במערכות החינוך בעולם. ההחלטה לוותה בהתלבטויות – האם המודל מתאים לדרך ההוראה שלו? לחומר הלימוד? לתלמידים? גם לאחר ההתנסות הוא עדיין לא בטוח, אולם על סיפור המקרה ניתן לקרוא במאמרון המרתק שלו ( אביב צמח) .

לד"ר אדם לפסטיין, מרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, יש תשוקה משונה: להבין מה בדיוק קורה בכיתות – לצפות, לתעד, לנתח, לגלות. אבל מה כבר יש להבין בכיתות? כולנו בילינו שם 12 שנים, ואם אנחנו מורים, אנחנו ממשיכים לבלות שם… הכול מובן. כדאי אולי להציע לד"ר לפסטיין להקדיש את המרץ המחקרי שלו לתופעות מסתוריות יותר. אבל לפסטיין סבור שזה בדיוק העניין: התופעות המסתוריות ביותר הן התופעות המובנות ביותר רק לכאורה; יש תופעות שהן נראות כל כך עד שהן בלתי נראות, כיתות למשל. מבחינתו של לפסטיין כיתות בבתי הספר הן קופסאות שחורות, והוא מקדיש ימים רבים לפענוח שלהן. הוא רוצה להבין אילו יחסים מילוליים ולא מילוליים מתנהלים שם ( יורם הרפז).

למידה/הוראה מבוססת פרויקטים (למ"פ) (בעיות- למ"ב) – למידה והוראה מבוססת-פרויקטים מוכרת בגנים ובבתי הספר. זוהי הוראה ממוקדת-תלמיד המתרחשת לאורך תקופת זמן מורחבת, שבה תלמידים בוחרים, מתכננים, חוקרים ויוצרים תוצר, היצג או ביטוי אחר כתגובה/תשובה לשאלה הלקוחה מהמציאות הסובבת אותנו או לאתגר אותנטי. תפיסת תפקיד המורים היא של מאפשרים, בוני- פיגומים, מדריכים ומנחים במהלך התפתחות הפרויקט. ניתן לאתר עקבות של הוראה כזו עוד בראשית המאה הקודמת בארה"ב, שהתייחסה לשיטת הוראה זו כאל למידה מכוונת-מטרה, הכוללת ארבעה שלבים מובחנים: הצעה, תכנון, ביצוע ושיפוט(Kilpatrick, 1918). רעיונות אלה בשילוב עם דגם החקר המדעי הובילו למגוון של שיטות ממוקדות-תלמיד ובהן: שיטה מבוססת-בעיות, שיטה מבוססת-מקרים, למידת חקר ולמידה הכוללת משימות ברמה גבוהה ותפקידים פעילים בכיתה ( Holm, M ) .

המרשתת, הגמרא, המוח – מציעים מטפורה חדשה להבנת העולם: רשת הלמידה כרשת אינה יכולה להתפתח במסגרת המבנה הקשוח של ההוראה הבית ספרית מסקנה: צריך הוראה אחרת: תואמת למידה, תואמת רשת ( שלמה בק) .

למידה שיתופית – מסגרת למידה־הוראה שהיא היפוכה של מסגרת ההוראה הפרונטלית – היא תהליך למידה דמוקרטי המתבצע בקבוצות קטנות המבוססות על יחסי גומלין והידברות בין הלומדים לבין עצמם. הלמידה השיתופית שוללת את ההוראה הפרונטלית מפי סמכות. היא מבססת את השיעורים על למידה בקבוצות קטנות המקיימות דיונים על נושאים ורעיונות מתחום המקצוע הנלמד. אל לנו לאבד תקווה. אפשר וצריך ללמד את המורים סגנונות שונים של הוראה ולמידה ולטפח בהם תכונות של יצירתיות, ביקורתיות, חשיבה רפלקטיבית, סקרנות אינטלקטואלית, אינטליגנציה רגשית, אלתור ומשחק, הומור עצמי ומנהיגות. ( יוסף אבינון ).

סיפור סיפורים עשוי להיות גישה הוראתית רבת-עוצמה למשיכת תלמידים ולקידום למידה מתוקשבת. אולם, ידוע יחסית מעט על האופן שבו ניתן להחיל סיפור בהקשר של תהליכי עיצוב הוראתי שיטתי וטענות אודות יעילות של סיפור סיפורים בהכשרה וחינוך הן בעיקר אנקדוטיות ותיאוריות בטבען, עם מעט נתונים אמפיריים אם בכלל לתמיכת הטענות הקשורות. במאמר זה, המחברים מתארים את העיצוב, הפיתוח ובחינתם של שני קורסים מקוונים אשר החילו גישה חדשנית של סיפור סיפורים בעיצוב הוראתי, כולל נתוני הערכת הכשרה ברמה I ורמה II שנאספו מלמעלה מ-100 מחנכים אשר השלימו את שני הקורסים לאורך תקופה של תשעה חודשים ( Hirumi, A., Sivo, S., & Pounds, K) .

מורים (נועזים) משנים את דפוס ההוראה שלהם בכיתה , הם יוצרים קונפליקט עם מערכת הציפיות של בית הספר והתלמידים התלמידים נקלעים לדיסוננס קוגניטיבי – הלמידה החדשנית אולי טובה אבל… מסקנה: המורים (הנועזים) צריכים להימנע מ"בדידות מערכתית" ולנסות להוביל שינוי מערכתי. על המורים (הנועזים) המבקשים לנסות הוראה ולמידה אחרות להכיר בקשיים הצפויים הנובעים מניסיון זה. התלמידים נקלעים לדיסוננס (במחקר הראשון), ואולי אף להכחשה (במחקר השני); תוצאת ההתנגשות בין הפדגוגיה הבית ספרית הדומיננטית לבין הפדגוגיה האלטרנטיבית ה"חתרנית" היא מטען רגשי מורכב. את המטען הזה צריך לברר ולפרק ( לינור הדר ועמוס אבישר).

הכותבת טוענת כי שאלות חיוניות מאותתות שחינוך אינו רק למידה של "התשובה" אלא לגבי למידה כיצד ללמוד. והשאלות החשובות ביותר הן אלה שנשאלות על ידי התלמידים כאשר הם מנסים להבין מידע ונתונים. אלה שאלות המאפשרות לתלמידים לחשוב עליהן בעצמם ( Jackie Gerstein 2013).

סאני בראון בהרצאה בTED מדברת על שרבוט ככלי חשיבה ממדרגה ראשונה. כלי החשיבה הזה מקדם אוריינות חזותית בכך שהוא מאפשר לאנשים לבטא ולייצא את הייצוגים הפנימיים (מנטליים) שלהם, למטרות עיבוד מידע וידע. האופן בו אנו מעבדים מידע (ואז פותרים בעיות), יכול להיות מקודם מאוד על-ידי תהליכים של החצנת החשיבה ואפילו שיתוף אחרים. מי שאצלו בכיתה יושבים בזוגות או בקבוצות ממילא, יכול לנסות את התרגיל הזה בכל שיעור, בכל תוכן ( לימור ליבוביץ) .