מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל פרסם את "תמונת מצב המדינה 2018", מסמך עשיר בעובדות ובנתונים מספריים. בתחום החינוך, ראוי לציין את הדברים הבאים: מספר השעות לתלמיד עלה רק במעט; עיקר העלייה נרשמה במגזר הערבי; מספר התלמידים בכיתה הצטמצם בחינוך הערבי, אך לא בחינוך העברי; מספר התלמידים הלומדים מתמטיקה ברמה מוגברת עלה; שיעורם של התלמידים הלומדים בחינוך המקצועי עולה.

בספר רב-עוצמה זה, הפילוסופית הנודעת מרתה נוסבאום מלמדת סנגוריה על חשיבותם של הלימודים הכללים בכל רמות החינוך. לטענתה, פתיחות דעת ורוחב דעת, עושר תרבותי וחשיבה ביקורתית, דמיון אמפתי והבנה אמנותית הם תשתיות הכרחיות להגשמת האנושיות, לאזרחות דמוקרטית, לצדק חברתי ולאחריות גלובלית. נוסבאום חוששת כי השתיקה המדאיגה שאנו עדים לה זה כמה שנים במעמד ההומניסטיקה, וראיית הרווחיות הכלכלית כחזות הכול מכרסמות ביכולת שלנו לבחון בביקורתיות סמכות חיצונית ומדיניות שלטונית, ופוגעות בכשירותנו להתמודד עם בעיות גלובליות מורכבות והרות גורל (מרתה נוסבאום).

במרכז התכנית: תוספת של כ-2 מיליארד ₪ יופנו להקמת תשתיות מחקר ועידוד המצוינות המחקרית-מדעית תוך הפיכת מדינת ישראל למעצמת ידע (BIG DATA) ולמובילה בתחומי המחקר הבסיסי ובכלל זה מדעי המחשב; תוספת של כ-1 מיליארד ₪ לשילוב אוכלוסיות ייחודיות במערכת ההשכלה הגבוהה, ובכלל זה: ערבים, חרדים, המגזר האתיופי ותושבי הפריפריה (סה”כ התקציב לשילוב יעמוד על 2.3 מיליארד ₪ ); הכשרת הון אנושי איכותי והתאמתו לצרכי המשק והתעסוקה; קידום הבינלאומיות במערכת ההשכלה הגבוהה במסגרתה יגיעו אלפי סטודנטים מאמריקה, אירופה והמזרח הרחוק ללמוד בישראל (המועצה להשכלה גבוהה).

שיח הרב-תרבותיות חרג זה כבר מן הדיון הפילוסופי-נורמטיבי והתפשט אל שאלות פוליטיות-מעשיות הנוגעות לחלוקת משאבים הוגנת, לשוויון בין יחידים וקבוצות ולהכרה תרבותית. המדיניות הציבורית לגווניה נדרשת להסתגל למציאות החדשה ולדרישות הנגזרות ממנה. כמו במדינות אחרות בעידן שלנו, גם בישראל קיומה של שונות אתנית, תרבותית או דתית הממאנת להיעלם הופך אותה לחברה רב-תרבותית ומציב למדינה ולמוסדותיה אתגרים יום-יומיים. בין השאר נדרשת המדינה לבחון האם היא מייצגת את כלל הקבוצות המרכיבות אותה; האם השירותים שמוסדותיה מספקים הולמים את צורכיהן; והאם יש מקום לאפשר לקבוצות להשפיע על עיצוב המדיניות כדי לחזק את האמון ואת שיתוף הפעולה. הספר מדיניות ציבורית ורב-תרבותיות, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרים מתחומי ידע שונים, בוחן את הדפוסים הקיימים של מדיניות ציבורית רב-תרבותית בישראל ומציע חלופות אפשריות (בשיר בשיר, גיא בן-פורת ויוסי יונה).

בפתיחת נאומו הנוכחי מתייחס ריבלין לנאום שנשא במלאות שנה לכהונתו, ובו טען כי החברה הישראלית משתנה מחברה המורכבת מרוב וממיעוטים מובחנים לחברה המורכבת מארבעה "שבטים" עיקריים: חילוניים, דתיים לאומיים, חרדים וערבים. בנאומו הקודם תיאר הנשיא ריבלין ארבעה יסודות הדרושים כדי לבסס שותפות חדשה בין ארבעת המגזרים של החברה הישראלית: תחושת ביטחון, אחריות משותפת, "שוויון והוגנות" ותחושה משותפת של ישראליות. בכנס הנוכחי, הנשיא ריבלין מדבר על הצורך בשינוי מוסדי ומערכתי באמצעות הצבת יעדים לאומיים שניתן להסכים עליהם ולעקוב אחר ביצועם. הוא מזהה "ארבעה מנועים של שינוי" החיוניים כדי ליצור שותפות בין ארבעת המגזרים של החברה הישראלית: "מערכת השירות הציבורי", אקדמיה ושוק העבודה, השותפות האזורית בין רשויות מקומיות ממגזרים שונים ומערכת החינוך: ראובן ריבלין, 2016.

השאלה "למה בכלל בית ספר?" מובילה כמתבקש אל מטרות החינוך של העשור השני במאה ה-21. השאלה הזאת עולה יותר ויותר בתקופה שבה ניתן להשיג כמויות אדירות של מידע וידע באופן עצמאי ובקלות. הספר בוחן את מאפייני תקופתנו, ובעקבותיהם סוקר 22 מקורות (אישים או אסכולות) מחוללי מטרות חינוכיות. בעקבות הסקירה מחלץ המחבר 14 מטרות מרכזיות, שלטענתו אין אפשרות לקיים בית ספר עם אחת מהן בלבד, ואין אפשרות לממש באותו בית ספר את כולן יחד. הספר בוחן כל אחת מן המטרות מה יש בה ועם אילו מטרות אחרות מתאים לה לחבור, או אם אילו מטרות אחרות היא נמצאת בסתירה. הספר מציג את הבעייתיות לממש מטרות חינוכיות בכלל, ומדוע בתי הספר מתקשים להשתנות, בניגוד לכל מה שקורה בסביבתם. הספר מסתיים בדיון על מטרה חינוכית לאומית – מעבר למוטת כנפיו של בית ספר בודד – כיצד ניתן לצמצם את הפערים החינוכיים הגדולים שקיימים בישראל (אברהם פרנק).