השואה היא אחד הנושאים המורכבים ביותר להוראה בכיתות, שכן הצגת ידע קשה שדורש מהתלמידים לבחון וללמוד מסבלם של אחרים מציבה אתגר לא פשוט בפני המורים. למרות זאת, חשיבות הנושא אינה מוטלת בספק. מחקר זה בודק כיצד ניתן לנצל את הכוח של סרטים כדי לסייע למורים במשימה המורכבת הזו ומציג שיטות שונות לשימוש נכון בהם. 

החינוך בנושא השואה בישראל הוא חובה לתלמידים מהגן ועד לתיכון, לפי תכניות חינוכיות מותאמות גיל. ההוראה בנושא השואה בכיתה מורכבת והמורים מודאגים לא פעם מהדילמות הקשות שעולות, הן דידקטיות והן פסיכולוגיות. מאחר שהשואה אינה חלק מהווייתם העכשווית של התלמידים, ייתכן שיהיה להם קשה להבין את האירועים, השיקולים וההתנהגויות של יהודים בתקופה זו

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופיה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולכונן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

המסעות לפולין נחשבים לאחת הדרכים המרכזיות והאפקטיביות ביותר להנחיל לתלמידים את זכר השואה. לצד ההכרה בחשיבותם, כותבת הפסיכולוגית החברתית והמרצה לחינוך יהודי, ד"ר גליה גלזנר חלד, כי מאחר שהציונות אינה אך ורק נחלת העבר, משימתה של מערכת החינוך כיום היא עיצוב פני החברה הישראלית והתמודדות עם האתגרים הקשים שלפתחה.

אחרי אושוויץ, כתיבת שירים היא מעשה ברברי, טען ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו. בפרפרזה ניתן אולי לומר כי אחרי אושוויץ, הוראת היסטוריה היא מעשה קשה ביותר, שבמידה רבה נועד לכישלון, ודאי בישראל אשר בראשית שנותיה הדחיקה את השואה ולעתים אף התנכרה לסיפוריהם של הניצולים. מאז משפט אייכמן בראשית שנות השישים השתנתה הגישה, וכיום הוראת השואה בישראל נשענת במידה רבה על סיפורי ניצולים, באופן שהופך את הלומדים למעין עדים בעצמם; גישה זו מודגמת במובהק בטיולים למחנות ההשמדה בפולין, שם מאזינים התלמידים לסיפורי הניצולים באתרים שבהם התרחשו הזוועות.