עמנואל קאנט לא היה רק כפילוסוף של תבונה, מוסר וחירות, אלא גם הוגה חינוכי, שמחשבתו רלוונטית במיוחד לעידן של משברים פוליטיים, תרבותיים, מוסריים וטכנולוגיים. החינוך אצל קאנט איננו פעולה טכנית של העברת ידע, ואיננו רק הכשרה להשתלבות יעילה בחברה קיימת. החינוך לפי קאנט הוא פרויקט אנושי, מוסרי ואוניברסלי: הוא אמור לעצב אדם המסוגל לחשוב בכוחות עצמו, לפעול מתוך תבונה, להשתחרר מתלות בסמכות חיצונית, ולתרום לקידום האנושות כולה.

ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), מגדולי ההוגים בתולדות המערב, פרסם ב-1762, בהיותו בן חמישים, את "אמיל או על החינוך", אחד הספרים החשובים ביותר בתחום החינוך, שנלמד עד היום בחוגים רבים לחינוך ברחבי העולם. מאמר זה מציג אחדים מעיקרי משנתו החינוכית של רוסו.

כותב המאמר מקבל את התפיסה לפיה יש לשנות את פני החינוך, מחינוך אינסטרומנטלי לחינוך המיוסד על משמעות. הנחת היסוד היא שפעילות אנושית פורייה נוצרת רק כשאדם מייחס משמעות למעשיו. בהתאם לכך יש לתור אחר תהליך חינוכי המיוסד על משמעות, תהליך שניתן למוצאו בחינוך לאמנות. עם זאת, המאמר משרטט את גבולותיה של תפישה זו, ואת הסכנות העולות מחצייתם.