בתחילת יולי 2018 נערך באוניברסיטת תל אביב כנס ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל ובתפוצות – מצב התחום. במושב הראשון, שנקרא "צבא וחינוך", טענה ד"ר תמי הופמן כי יש לבחון מחדש את ההנחה לפיה מערכת החינוך פועלת בהיגיון משלים לזה של המערכת הצבאית. אמנם, בתי הספר והצבא עוסקים בסוגיות בעלות בסיס ערכי משותף, אבל יש גם סתירות במטרותיהם ובאופיים. לפי הרצאתה של הופמן, "יחסי צבא ומערכת החינוך במחקר הישראלי: הגיונות סותרים או משלימים?", בשיח הציבורי בישראל רווחת הנחת מוצא לפיה תפקיד מערכת החינוך הוא להכין את הבוגרים לצבא ולטעת בהם מוטיבציה לשירות. אינדיקציה לכך אפשר למצוא בטבלאות השירות בקרבי המתפרסמות בעיתונות חדשות לבקרים ומשמשות מקור לגאווה למנהלים ולמחנכים בבתי הספר שכבשו את המקומות הראשונים. דוגמאות נוספות שהביאה הופמן לחדירה של יסודות צבאיים למערכת החינוך היו פרויקט "דרך ערך" שבו קצינים מעבירים פעילויות בבתי ספר ותצלום של הכנות לחג העצמאות בגן ילדים, שבמסגרתן בנו הילדים טנקים מקרטון. הצבא, כך הופמן, משמש סוכן חינוכי בחברה האזרחית ובמערכת החינוך – וזאת בנוסף על פעילותו המופנית כלפי פנים במסגרת חיל החינוך.

שאלת החינוך לפטריוטיות עולה לנוכח הגלובליזציה, בעיות סביבתיות המחייבות פתרונות כלל-עולמיים, היחלשות מדינות הלאום, הגידול בשיעורי ההגירה והתחזקותה של הרב-תרבותיות.דין זה רלוונטי במיוחד לישראל, חברה מפוצלת בין כמה שבטים יריבים שלכידותה החברתית מתערערת.התפישה הקוסמופוליטית, שמזוהה עם הוגים כעמנואל קאנט ומרתה נוסבאום, מבקשת להנחיל לתלמידים ראייה המקדשת את המשותף לכל בני האדם, את הסובלנות, השוויון וההתחשבות באחר – ולא את הייחודיות הלאומית, האתנית או הדתית שלהם. קוסמופוליטים רבים מאמינים כי חירות ושוויון חיוניים למימוש האישי של הפרט, שהוא ערך חשוב בעיניהם.