אורי כהן מציג בספרו "אמת מארץ תצמח", תפיסה שונה ומנוגדת לתפיסה הקיימת כיום בחינוך, וקורא למאבק בעד תפיסה חינוכית הומניסטית, צודקת ושוויונית. הוא, מציע מנסיונו העשיר הצעות ריאליות לשיפור המצב הקיים כיום בחינוך. את "אמת מארץ תצמח" כתב אורי כהן עבור סטודנטים להוראה, מורים צעירים והורים לילדים הלומדים במגמות הטכנולוגיות, ככלי עזר שיסייע להם לקבל החלטות ולהבין כיצד פועל משרד החינוך בנושא המגמות הטכנולוגיות. אורי כהן, בעל תואר שני בפילוסופיה, מורה במגמות הטכנולוגיות מאז 1972 ורכז מגמה טכנולוגית בתיכון מקיף יהוד מזה כ- 15 שנה. בוגר אורט, מדריך חברתי מוסמך. מניסיונו העשיר של אורי כהן, ניתן להבין, כי למרות שלא כל התלמידים הלומדים במגמות הטכנולוגיות מסיימים תיכון עם בגרות מלאה. רובם מצליחים לסיים את התיכון עם תעודת בגרות חלקית או תעודת גמר, ועם הכשרה מקצועית המסייע בשיבוץ בצה"ל ולאחר שיחרורם. עוד טוען המחבר כי למרות המחסור באנשי מקצוע בתעשייה, הממשלה ומשרד החינוך, סוגרים מגמות אלו מאחר והן אינן אטרקטיביות וההוצאה לקיום לימודי הטכנולוגיות גבוהה ביחס ללימודים עיוניים. "אני מתמלא גאווה כשתלמידיי מצליחים לסיים 12 שנות לימוד וחלקם אף ניגש לבחינות הבגרות של המגמה" מציין המחבר ומוסיף, "אילו מגמת הטכנולוגיה לא הייתה קיימת יש להניח, כי רוב תלמידיי היו נפלטים ממערכת החינוך ומחפשים עצמם ברחובות".

מאמר חשוב של ד"ר ניר מיכאלי הכולל ארבעה חלקים עיקריים: "בחלק הראשון נפרוש ונחדד הגדרות ומושגים יסודיים, בחלק השני נסקור שלבי מפתח בהתפתחותה של מערכת החינוך בישראל ונבקש לטעון כי למאפייני שורשיה השפעה מכרעת על דפוסיה בהווה. בחלק השלישי נתאר ונמפה את ביטוייהם המגוונים של תהליכי ההפרטה במערכת החינוך בתקופתנו. בסיום נדון במשמעויות ובהשלכות של תהליכי ההפרטה לגבי מערכת החינוך בפרט והחברה הישראלית בכלל ונציג המלצות מדיניות קונקרטיות. " בדומה לתהליכי הפרטה בזירות אחרות גם זו בשדה החינוך מתפתחת בשתי דרכים משלימות: 'מלמעלה' – כמדיניות ציבורית של העברת אחריות לסקטור הפרטי, או מ'למטה' – כיוזמות פרטיות לייצור והספקה של שירותים משלימים או חלופיים לאלו הניתנים ע"י הסקטור הציבורי.

נתונים מעודכנים שפורסמו באתר משרד החינוך בסוף אוגוסט 2009 לגבי היקף הלומדים, המוסדות הלימוד והמורים בשנת הלימודים תש"ע. צפייה מהירה בנתונים מגלה כי בשנת הלימודים תש"ע חל גידול של 2% בגני ילדים ובכיתות א', אך היקף עובדי ההוראה במערכת (120,000) גדל רק ב1%. נתון המצביע על מחסור מצטבר במורים שילך ויגדל בשנים הקרובות (גם בגלל צפי לפרישה ניכרת של מורים בגיל הפרישה בשנים הקרובות). נתון מעניין נוסף נוגע למספר התלמידים הכולל בחינוך הממלכתי דתי, החינוך העצמאי ותלמודי תורה שהגיע בתש"ע ל465,000 לעומת 640,000 תלמידים בחינוך הממלכתי . עפ"י קצבי גידול אלו לא מן הנמנע כי היקף התלמידים בחינוך הממלכתי דתי, החינוך העצמאי ותלמודי התורה ישתווה בעוד 10 שנים למספר תלמידי החינוך הממלכתי.

תוכנית מקיפה לשיפור מערכת החינוך בארץ אשר נכתבה על ידי ד"ר ניר ארגוב . תוכנית זו אולי יקרה אך ד"ר ארגוב מבקש להפיצה ככל האפשר כדי שיערך אודותיה שיח ציבורי וכדי לעורר את הדיון בעתיד החינוך בארץ. הבאנו כמה נקודות מעניינות מתוך תכניתו של ד"ר ניר ארגוב: "משרד החינוך יצמצם את אגף הבחינות ואת מספרן של בחינות הבגרות וישקיע את הכסף שייחסך בחינוך שיגיע לתלמיד הבודד." "מעבר לשעות הלימוד שיקבע משרד החינוך ללימודי הליבה בכל שכבה, יתקצב המשרד מספר מינימאלי של שעות העשרה אותן יקבלו התלמידים בכל שכבה. לימודים אלה יהוו כשליש מכלל שעות הלימוד ובכל מקרה אין לפגוע בשעות לימוד מקצועות הליבה. כך יחזרו למערכת החינוך שיעורי מוסיקה, תיאטרון ואומנות ויתאפשר להבחין בין בתי הספר לפי תוכן לימודי וההעשרה" .

המחקר של הסטטיסטיקן הממשלתי פרופ' יצחקי ושותפיו "על מגבלה ברמת דירוג ההצלחה של קבוצות במערכת החינוך" – "קיימים מצבים רבים שבהם הכימות בעזרת מדד (למשל ממוצע הציונים בכיתה) נותן תחושה מוטעית שאפשר למדוד ולדרג קבוצות באופן אובייקטיבי ומדויק, בשעה שלמעשה הנתונים הבסיסיים אינם מאפשרים למדוד ולדרג אובייקטיבית. מבחינה הזו הנזק שיכול להיגרם משימוש במדדים כמותיים עלול להיות גדול מאי השימוש בהם, שהרי הדרוג המוטעה נותן לנו בטחון בתוצאות הדירוג בשעה שאם היינו יודעים שלא ניתן לדרג הרי שהיינו ערים לכך שייתכנו מצבים מוטעים ומטעים…"

מערכת החינוך עברה שינויים רבים מאז ראשית ימי המדינה, אך בשלושה היבטים הם משמעותיים במיוחד: התלמידים, המורים ותוכניות הלימוד. מן הראוי לקיים הערכה כוללת של הישגי המערכת במשך שישים שנותיה. הערכת המצב מחייבת מענה לשלוש שאלות: האם יש לנו סיבות טובות להיות מרוצים מהישגיה של מערכת החינוך שלנו? מדוע קיימת בציבור תחושה גוברת של אי נחת מן הנעשה בה, ומדוע אנחנו כל כך מבואסים ממנה? וכן, האם אי נחת זה נעוץ כולו במהלכיה של מערכת החינוך בעבר ובהווה, או שהוא נובע גם מערכיה, מסריה ויחסה הכללי של החברה הישראלית לחינוך ולתרבות? (יוסף יונאי) .