בוובינר שסוכם על ידי פורטל מס"ע, מנכ"ל מחלקת החינוך והמיומנויות ב-OECD, אנדראס שלייכר, מציג ומנתח מידע ומשתף בתובנות מרכזיות מדו"ח החינוך של ה-OECD לשנת 2023. זאת, הוא עושה תוך התמקדות בחינוך טכנולוגי-מקצועי בבתי ספר על-יסודיים ובהכשרה להוראת חינוך טכנולוגי-מקצועי ומתוך שאיפה להעצים תלמידים, מורים, מחנכים, מנהלים וקובעי מדיניות. לאחר מכן, שלייכר מדבר על חינוך קדם יסודי, מערכת ההשכלה הגבוהה, מימון ותקצוב.

המטרה של התוכנית האסטרטגית היא להוביל שינוי פרדיגמתי במערכת החינוך. התוכנית משרטטת חזון ומפת דרכים עתידית לפעולתה של מערכת החינוך והלמידה והפיכתה למערכת שבה הלומד במרכז. ערכי הלמידה של התוכנית כוללים פיתוח כישורים ויכולות, הכנה לשוק התעסוקה ובניית חברה טובה. התוכנית מפרטת שישה עוגנים מרכזיים שבהם יש להשקיע בחומש הקרוב.

שיח הרב-תרבותיות חרג זה כבר מן הדיון הפילוסופי-נורמטיבי והתפשט אל שאלות פוליטיות-מעשיות הנוגעות לחלוקת משאבים הוגנת, לשוויון בין יחידים וקבוצות ולהכרה תרבותית. המדיניות הציבורית לגווניה נדרשת להסתגל למציאות החדשה ולדרישות הנגזרות ממנה. כמו במדינות אחרות בעידן שלנו, גם בישראל קיומה של שונות אתנית, תרבותית או דתית הממאנת להיעלם הופך אותה לחברה רב-תרבותית ומציב למדינה ולמוסדותיה אתגרים יום-יומיים. בין השאר נדרשת המדינה לבחון האם היא מייצגת את כלל הקבוצות המרכיבות אותה; האם השירותים שמוסדותיה מספקים הולמים את צורכיהן; והאם יש מקום לאפשר לקבוצות להשפיע על עיצוב המדיניות כדי לחזק את האמון ואת שיתוף הפעולה. הספר מדיניות ציבורית ורב-תרבותיות, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרים מתחומי ידע שונים, בוחן את הדפוסים הקיימים של מדיניות ציבורית רב-תרבותית בישראל ומציע חלופות אפשריות (בשיר בשיר, גיא בן-פורת ויוסי יונה).

בפתיחת נאומו הנוכחי מתייחס ריבלין לנאום שנשא במלאות שנה לכהונתו, ובו טען כי החברה הישראלית משתנה מחברה המורכבת מרוב וממיעוטים מובחנים לחברה המורכבת מארבעה "שבטים" עיקריים: חילוניים, דתיים לאומיים, חרדים וערבים. בנאומו הקודם תיאר הנשיא ריבלין ארבעה יסודות הדרושים כדי לבסס שותפות חדשה בין ארבעת המגזרים של החברה הישראלית: תחושת ביטחון, אחריות משותפת, "שוויון והוגנות" ותחושה משותפת של ישראליות. בכנס הנוכחי, הנשיא ריבלין מדבר על הצורך בשינוי מוסדי ומערכתי באמצעות הצבת יעדים לאומיים שניתן להסכים עליהם ולעקוב אחר ביצועם. הוא מזהה "ארבעה מנועים של שינוי" החיוניים כדי ליצור שותפות בין ארבעת המגזרים של החברה הישראלית: "מערכת השירות הציבורי", אקדמיה ושוק העבודה, השותפות האזורית בין רשויות מקומיות ממגזרים שונים ומערכת החינוך: ראובן ריבלין, 2016.

יורם אורעד מפנה זרקור בבלוג המרכזי של רשת שלובים לנושא השינוי והחינוך להתמודדות עמו: "מערכת החינוך מייצרת ומניפה לעתים קרובות דגלים חדשים. חלקם הם ביטוי לצרכים הנובעים מהשינוי העז והמהיר שהחברה עוברת: פיתוח מיומנויות המאה העשרים ואחת (מונח לא מתאים לטעמי), הבנת האחר ולימודי מתמטיקה 5 יחידות לימוד. האם יכול להיות שהגיע הזמן לעסוק בדבר עצמו, אותו הדבר שאחראי לפחות לחלק מן הדגלים – עצם השינוי עצמו? השינוי הזה הוא כה דרמטי, כה עז וכה מהיר והוא נמשך כבר זמן כה ממושך, עד שאני תוהה מדוע עד כה לא התייחסנו אליו" (יורם אורעד).

אקטואליה, אוריינות ותקשורת הם הצירים סביבם נע ספרה האחרון, ולעניות דעתי הבלתי אובייקטיבית, החשוב של ד"ר מירה פוירשטיין מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורתית (הוצאת מכון מופ"ת, 2016) שבו היה לי העונג לכתוב פרק אודות "שכול ותקשורת". פרשנויות רבות מצויות כיום למילה אוריינות: מהיכולת של האדם הלומד להבין את המציאות עבור ביכולת הפענוח של האדם הלומד את אותה מציאות וכלה ביכולת של האדם הלומד לתפקד באותה מציאות באמצעות שורה של כלי סריקה, סקירה, ביקורת ובעיקר אינטגרציה של כל השלוש לכלל סיכום בעל ממשות. אלא שבתוך סבך ההבנות הללו, המיומנויות אם תרצו, שבהם עוסקת פוירשטיין באופן מושכל, מצויים אנו כיום, במיוחד בישראל, במשבר סביב תפקידה הערכי של התקשורת (אריה קיזל).

מדוע מערכת החינוך הישראלית מאוהבת במוסרנות הטבועה ב"קבלת השונה"? משום שהגדרת השונה מחזיק כדבק את כל הנותרים – השייכים לזהות הלאומית שלי, הג'נדרית שלי, השבטית שלי. היא מאפשרת את קיומו של בית, של זהות מובחנת מזו של ה'שונים'. בבסיסה של ההשקפה הישראלית הלוקה לעתים בחוסר הומאניות לטעמי עומד הניסיון לייחד על ידי סימון ה'שונה' כמאיים, כאויב, כזה שצריך "לסובלו", "לכבדו" כביכול אבל בלא הסרת ה"שונות" שלו משום שהיא מאפשרת את הקולקטיב והגדרת תנאי המאבק שלנו באותו שונה שהוא כאמור מאיים (אריה קיזל).