יורם אורעד בוחן בפוסט שלו את הנוהל המסורתי של קידום מורים לעמדות הנהגה: "כולנו או לפחות רבים מאתנו, מעוניינים בשלב מסוים של חיינו המקצועיים, כאשר אנחנו מגיעים לבשלות מספיקה ולרמה מספיקה, להתקדם בתחום בו אנו עוסקים, לעבר תפקידי הנהגה. דבר זה איננו שונה אצל מורים. כיום, דרך מקובלת למימוש שאיפת של מורים לעסוק בתפקיד של הנהגה חינוכית, היא לתת בידיהם תפקיד ניהולי – למשל ניהול בית ספר או ריכוז שכבה. אך האם זו באמת הדרך הנכונה ביותר לכולם? האם זו הדרך שיהיה בה ריצוי אופטימלי של מורים המעוניינים להנהיג ושתענה באופן הטוב ביותר על שאיפתם להענקה ולהפצת הערך שלהם לרבים אחרים? האם זוהי הדרך הטובה ביותר שתעניק להם תחושה של נתינה?" (יורם אורעד).

בניגוד לאמונה הרווחת שנשירת המורים עולה יש המצביעים על כך שמורים מתמידים במקצועם יותר מבעלי מקצוע אחרים, ואף יותר מאשר מורים בשנים קודמות (למשל, NEA,2003 ). אחת האבחנות המחקריות מצביעה על כך שמורים מתמידים מתאפיינים בעבודה במסגרות של קהיליות למידה , בתרבות בית-ספרית המעודדת למידה וכאשר הם אוהבים את ההוראה(Nieto, 2003). אולם אבחנות אלה מתבססות לרוב על מורים ותיקים בולטים שהפכו את ההוראה לשליחות לחיים. החוקרים בחרו לבחון, במסגרת מחקר בפרדיגמה של תיאוריה המעוגנת בשדה, את ההתנסויות וההתפתחות של מורים ותיקים כדי להבין את זוויות הראייה של אלה שצלחו את השנים הראשונות אך עדיין רחוקים דיים מגיל הפרישה. המחקר כלל 8 מורים בבית ספר תיכון, בעלי ותק של 10 – 17 שנה בהוראה ( Coulter, S. & Lester, J.N).