ספר זה נכתב כמסגרת תאורטית מנחה לתוכנית לימודים להוראת מקורות יהודיים, והרלוונטיות שלו התחזקה בעקבות הדיון המתמשך על הדתה.
הספר מנתח באופן חריף את דרכי ההוראה המקובלות של המקורות והמסורת היהודית, ומציג את גישת ההוראה הערכית-רלוונטית.

שאלת המחקר המרכזית הייתה: כיצד מתמודדת גלית (שם בדוי), מורה לתנ"ך בחינוך הממלכתי העל-יסודי, עם המתח בין הגישה המסורתית לביקורת המקרא? המחקר נערך בשיטה של חקר מקרה (case study). הכוונה היא ל"תיאור אינטנסיבי והוליסטי וניתוח של יישות, תופעה או יחידה חברתית אחת" (Merriam, 1998, עמ' 34). המטרה היא לתאר, לפרש, לנתח, להעריך ולבנות תיאוריה על סמך המקרה הנחקר (שם). גלית היא דוגמה טובה למורי המקרא כיוון שהיא מורה מנוסה (כ- 15 שנות הוראה) ומצליחה, בעלת ידע תוכן נרחב (תואר שני במקרא), רכזת המקצוע בבית-ספר בצפון הארץ, המלמדת הן בחטיבת-הביניים והן בחטיבה העליונה. ההוראה של גלית אינה מאזנת בין שתי הגישות להוראת מקרא, אלא נוטה באופן מובהק לפרשנות המסורתית, וזאת למרות שהיא הכריזה, שיש צורך לאזן בין הגישות. גלית לא מעודדת את התלמידים להעלות קשיים – נראה שגלית חוששת, שחשיפת התלמידים לבעיות האמיתיות העולות מן הטקסט תהפוך אותם ל"ספקנים".( איריס יניב).