לא סוד הוא שאני עסוק בפיתוח ומחקר מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית) מזה עשרות שנים. מודל לב"ה הוא מודל פדגוגי של למידה מבוססת פרויקטים (PBL), המושתת על עקרונות של למידה קונסטרוקטיביסטית/הומניסטית כשהשאלה הראשונה שהוא מעמיד בפני המורה או מפתח סביבות הלמידה היא: למה שהתלמידים ירצו לעשות את זה. העניין, כמובן, הוא מוטיבציה פנימית. מוטיבציה פנימית, כמו שכתבתי כבר לא פעם, מושגת אם יש עניין צרוף בתוכן – מה שמקטין מאד את הסיכוי שבסביבה של תוכן מוכתב מלמעלה, כמו תוכנית לימודים כזו או אחרת, תתעורר מוטיבציה פנימית אצל מרבית התלמידים. מודע למחויבות של מערכת החינוך לתוכניות הלימודים, אין מודל זה מיועד להציע התנערות מן התכנים המוכתבים – הוא פשוט מציע ערוץ אחר של אנרגיות למידה – המשימה (חנן יניב).

ילד קם בבוקר והולך לבית הספר. בדרכו הוא רואה עצים ועננים וחיות ואנשים ומכוניות וכבישים ובתים… הוא לא רואה גיאוגרפיה, הוא לא רואה הסטוריה, הוא לא רואה מתמטיקה… הילד רואה תופעות ועצמים (חנן יניב).

לימור ליבוביץ מפנה את תשומת לבנו למיזם של איה בדיר (Ayah Bdeir): "איה ועמיתיה במעבדות המדיה של אוניברסיטת MIT יצרו אבני בניין קטנות (לגו) שכוללות חיישנים שונים ומעגלים חשמליים. את החיישנים המוטבעים בתוך אבני הלגו הצבעוניות היא וחבריה שיגרו בקוד פתוח לציבור כך שכל אחד יכול להדפיס אותם במדפסת התלת ממד הקרובה למקום מגוריו. ועכשיו – איה מזמינה את כולנו לשחק, ליהנות וליצור עם האמצעים הללו" (לימור ליבוביץ).