מאמר מעניין של ד"ר ג'וליה רסניק על השפעת מגמות הגלובליזציה על תחומי החינוך… והמסקנה המתבקשת: צריך גם לחנך לזהות גלובלית ולא רק לזהות לאומית. במאמר יש גם כמה אבחנות מעניינות ואולי חריפות (אבל נכונות ביסודן) על השלכות הגלובליזציה על מעמד המורים בכלל, והתחום הטכנולוגי, לדעתה, הוא חלק מהתערערות מעמד המורה (כי מרבית המורים אינם מסוגלים להתמודד עם האתגר של יישומי המחשב הדיגיטאליים המואץ על ידי הגלובליזציה)

בקרוב יראה אור ספרה זה של אורית איכילוב המבוסס על סדרת מאמרים שפרסמה בנושא. מחקרה מושתת על השקפתה כי בשנות השמונים זכתה בשורת "השוק החופשי" להפוך למעין דת חילונית שעל פיה אמורים להתנהל כל תחומי החיים. הנסיגה מן האחריות הציבורית לחינוך איננה תופעה ייחודית לישראל, אלא היא מייצגת תופעה רחבה יותר של שחיקה באחריות מוסדות השלטון להענקת שירותים חברתיים כמו שירותי בריאות ורווחה, j חינוך ועוד. איכילוב טוענת כי להפרטת החינוך יש מחיר חינוכי וחברתי כבדים. לפי תפישתה מוסדות החינוך הם ארגונים שמושא פעילותם הם בני-אדם ולא חומרי גלם, ותכליתם היא להחיל שינויים בתלמידים, כדי להעצים אותם, לצייד אותם בידע וכישורי חיים, ולהבטיח להם עתיד פתוח שאינו נחרץ על ידי מוצאם העדתי והלאומי, מינם, או היכולת הכלכלית של משפחתם.

מצורפת רשימת ספרים של כותבים ישראלים בנושאי הכשרת מורים, חינוך והוראה. הרשימה נערכה ע"י ד"ר יזהר אופלטקה מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, והיא נכונה לאוקטובר 2007. ברשימה פירוט אודות תחום ומילות המפתח של כל ספר, פרטים על המחברים ותקציר.

ספר חדש בהוצאת מכון מופ"ת העוסק בחינוך האקזיסטנציאליסטי ומוליך לעיסוק ברוחניות בחינוך ובחיפוש משמעות בחינוך. חלק ניכר מהחינוך האקזיסטנציאליסטי נעשה לאו דוקא כלימוד פורמלי מובנה, אלא בנסיבות מתאימות מזדמנות ובדרך של שיחה עם קבוצה גדולה וקטנה ושל דיאלוג עם יחידים. מעצם טיבו חינוך אקזיסטנציאליסטי מכוון לסוביקט. על המורה להגיע אל שכלו, אל נפשו ואל רוחו של התלמיד היחיד. על המחנך להתאמץ "להתחבר" אל התלמידים, ולהשתדל לשכלל בהם את התודעה בשאלות הקיום. הדרך לכך היא בהצעת מושגים שונים ומגוונים ובהצגת סיפורי חיים שונים, הלקוחים מן המציאות ומן הספרות, שיש בהם לעורר אצל התלמידים אסוציאציות למצבי חיים ולחוויות שלהם (ישעיהו תדמור)

הפילוסוף וחוקר התרבות חן למפרט מציע התבוננות ביקורתית על מערכת החינוך, ועל פיה מסתבר שמרבית התופעות המצוינות לעיל אינן מסימניו של משבר ואף אינן מצביעות כלל ועיקר על כישלון, אלא דווקא על הצלחתו של ההיגיון החברתי בדמוקרטיה התעשייתית הניאו-קפיטליסטית. היגיון זה קובע שתפקידה העיקרי של מערכת החינוך הציבורית הוא לשמר, לחזק ולשעתק פערים מעמדיים. זו מערכת בעלת יכולת מופלאה לבצע חיברות לאנשים שעתידים להוות שוליים בחברה; מערכת שנבנתה על מנת להכשיר בני אדם לחיות בהוויה מנוכרת וחסרת תכלית אישית, על ידי כך שהיא מאמנת אותם לוותר על שאיפותיהם, להבליג על כאבם, על בדידותם ועל דיכוים, ולהשלים עם היותם חסרי ערך חברתי ( חן למפרט).

המאמרים בספר נכתבו כתגובה וביקורת לאירועים פוליטיים, מדיניים וביטחוניים שהתרחשו בישראל במהלך השנים 2000-2005 ופורסמו בעיתו "הצופה". הנושא המרכזי לאורך רוב המאמרים הוא הדמוקרטיה במדינה ומאפייני ההתנהלות הדמוקרטית של מוסדות השלטון. נקודת המוצא של המחבר היא שבית הספר הינו בבואה של החברה ונורמות התנהגותיות מקובלות ורצויות בבית הספר דומות ומקבילות לנורמות ההתנהגותיות הבאות לידי ביטוי בהתנהלות הממשלה ומוסדות השלטון בכלל. המאמרים היו תגובה מיידית להתרחשויות ומבטאים את תחושות המחבר ביחס לאירועים מתוך נקודת מבטו כמחנך ומכשיר מורים, והם מציגים ההקבלה הנ"ל. (דב גולדפלם)

על מנת להתמודד עם תופעת האלימות פרופ' Noddings מציעה מצד אחד "לדמיין את הגרוע ביותר" ומצד שני לבדוק בצורה שיטתית ולא להפסיק לשאול "למה". לטענתה יש לדבר יותר עם הילדים והתלמידים על "הצד האפל" שעלול להיות טמון אצל כל אחד ("The shadow size") ולדון יחד איתם בכך. נודיגנס מדגישה את ממד המגדר וממד הלאומיות כמזינים את בעיית האלימות כל עוד מערכת החינוך נמנעת מלדון ולהעלות שאלות במסגרת שיח משותף עם הילדים, דיונים שמאוחר יותר יסייעו לתלמידים להתמודד עם קונפליקטים. נודיגנס מתנגדת נחרצות לרפורמה NCLB שלדעתה מייצרת תלמידים בעלי הישגים אך לא אנשים חושבים וביקורתיים.