מטרת מאמר זה היא לחשוף את הנחות היסוד הפילוסופיות, המפורשות והמובלעות שעליהן מושתת תפישת החינוך כסוציאליזציה. המאמר בוחן באופן ביקורתי את שתי המטרות המרכזיות של החינוך כסוציאליזציה: א. לשלב את הפרט ולהתאימו לנורמות ולדפוסי ההתנהגות המקובלים בחברה שאליה הוא משתייך. ב. לאמן את היחיד ולהכשירו למילוי תפקידים ( אזרחיים, משפחתיים , תעסוקתיים) , לדעת מחבר המאמר , כאשר הסוציאליזציה הופכת לאידיאולוגיה הרשמית של ביה"ס היא : 1. מדרדרת את החינוך לכיוון של "אימון" ו"תעמולה". 2. מעודדת בינוניות, קונפורמיות וחוסר סובלנות כלפי החריג והשונה. בחברה סובלנית, המורים מסייעים לתלמידים לממש ככל הניתן את הפוטנציאל שבהם ללא דגם מוכן מראש שאליו עליהם להידמות. הם לא שופטים ולא ממהרים להדביק תוויות. הם מכבדים ומטפחים את השוני כאיכות שתורמת לקהילה. במקום שבו מנסים קודם כל ל"חברת" את התלמיד אין סבלנות , אלא להפך בינוניות , צרות אופקים, תסמונת של "ראש קטן" , סטריאוטיפים מגדריים וגזעניים, עדריות ואפילו אלימות – פגיעה פיזית באנשים – שמקורה בשנאת השונה ( אבינון , יוסף).