תיאור המקרה שלפנינו עוסק בשני ימי זיכרון לאומיים: יום הזיכרון הישראלי ויום הנכבה הפלסטיני כפי שהם מצוינים בבית-ספר דו-לשוני בישראל, "צומח". יום הזיכרון הוא אחד הימים המורכבים ביותר בבית הספר, והוא מגלם בתוכו את שיאו של העימות הלאומי בין שתי הקבוצות. מטרתה של עבודה זו לזהות היבטים של זהות לאומית הבאים לידי ביטוי במהלך הימים האלה ולבחון אם המפגש בין קבוצות הלאום בבית הספר מחריף את הקונפליקט ואת הפערים בזהות, או יוצר זהות דיאלוגית מורכבת יותר. בית הספר מעניק מקום לנרטיבים של שתי הקבוצות ולזהות הלאומית של שתי הקבוצות. על אף הקונפליקט בין הנרטיבים, יש תחושה של שותפות והיא מובילה לתקווה לחיי דו-קיום במדינת ישראל. אולם נראה שהקרבה מושגת על ידי הימנעות של הצד היהודי מדיאלוג משמעותי עם הצד הפלסטיני על הזהות הלאומית. לאור זאת עולה השאלה עד כמה, אפילו במסגרות כמו בית-ספר דו-לשוני, אפשר לקיים דיאלוג מסוג זה ( חביב-ברק, איילה, צבי בקרמן ויורם בילו).

העבודה עוסקת באתניות, חינוך וזהות בבית הספר "קדמה" בשכונת הקטמונים בירושלים. הניתוח מבקש לחשוף את ה"קופסה השחורה" של בית הספר ומעלה לדיון שלוש שאלות מרכזיות: מה אופיו של שיח הזהות המובנה ב"קדמה"? כיצד מתורגם השיח הביקורתי לפרקטיקות פדגוגיות מעשיות, אלו תוצרים חינוכיים מניב תהליך זה, ובמה הוא מאתגר הלכה למעשה את מערכת החינוך הממלכתית? "קדמה" ביקש להניע שינוי שפועל מלמטה ובולט בחריגותו בנוף המקומי. זהו מיזם ייחודי שיצר מומנט סימבולי משמעותי, אך לא הצליח לייצר דיאלוג טרנספורמטיבי רחב. המקרה של "קדמה" מעיד יותר מכל כי ייחודיות ואוטונומיה חינוכית הן עניין מעמדי גרידא, וכי הניסיון ליצור במסגרת הממלכתית עולם מושגים מהפכני או לפחות "אחר" נדון לדרך חתחתים ( דליה מרקוביץ ) .