המורים האתיופים-ישראלים רוצים, ואף מבהירים מפורשות, שייראו אותם כאינדיבידואלים, ולא כנציגי קולקטיב חברתי. דווקא כמיהה זו היא שמוכיחה שהם נתפסים ונמדדים על ידי עמיתיהם, בראש ובראשונה, בראי זהותם האתנית. זוהי תופעה סוציולוגית מורכבת המשקפת מתח בין זהות מקצועית לבין זהות תרבותית. מחקר זה מדגיש את החשיבות של הגברת המודעות לזהויות פנים-תרבותיות, מתוך שאיפה לגבש וללכד את החברה הישראלית. בזמן שמחקרים רבים עוסקים בחוויות ובאתגרים של מורים מהגרים או מורים מאוכלוסיות מיעוט, מעטים האירו את הזרקור לכיוון מורים אתיופים בישראל, ומכאן נובעת חשיבותו של מחקר זה.

מאמר זה מתאר מחקר שליווה בוגרי מכללה לחינוך, ילידי אתיופיה, אשר גרים בישראל ולומדים בתכנית ייחודית להכשרה להוראה, במסעם לאתיופיה. הסטודנטים – בוגרי המכללה- ענו על שאלונים לפני המסע ועם שובם לארץ. כמו כן במהלך המסע נערכו ראיונות אישיים עם כל אחד מהמשתתפים. משילוב שיטות המחקר עלה כי ניתוח תוכנן של שאלות פתוחות העוסקות במטרות המסע ובציפיות ממנו וניתוח איכותני נרטיבי של הראיונות מלמדים, כי היוצאים למסע היו עסוקים בעיקר בהוויית זהותם. המסע יצר מפגש של הסטודנטים להוראה עם תרבות המקור שלהם, ואפשר דיאלוג פנימי בין העולם שממנו באו לבין ההווה הקיומי שלהם. בדרך זו הם בחנו מחדש את הרכיבים השונים בזהותם האישית, התרבותית והמקצועית. המסע חשף את המשתתפים למארג של חוויות, מראות ושאלות, והיה מנוף להעצמה אישית בשלושת תחומי הזהויות האלה ( אורנה שץ אופנהיימר , אסתר קלניצקי).