המסלול העיוני המקוצר נוצר בשנות התשעים כדי לספק מענה לימודי לתלמידות ותלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך ובעלי הישגים קודמים נמוכים, שבעשורים קודמים היו מופנים ברובם לחינוך מקצועי ללא תעודת בגרות. הביקורת המתמשכת כלפי סוג זה של הסללה הייתה מהגורמים העיקריים ליצירת המסלול הזה. ואולם מחקר זה מראה שהצלחת המהלך הייתה מוגבלת מאוד. אמנם מסלול זה העלה את שיעורי הזכאות לתעודת בגרות, אולם סיכוייהם של בוגריו לרכוש השכלה אקדמית נותרו נמוכים מאוד, ולנוכח הקשר המשמעותי בין השכלה אקדמית לשכר גם הכנסתם הממוצעת נמוכה יחסית בשל כך.

סוגיית החינוך המקצועי בישראל היא סוגיה טעונה במיוחד. מעבר לשאלות היסטוריות הקשורות לתדמיתו הנמוכה של החינוך המקצועי או החינוך הטכנולוגי עולה גם שאלת האחריות על הכשרת התלמידים. בישראל קיימות שתי מסגרות המיועדות לתלמידים שנשרו או עזבו מרצון את המסלול העיוני. חלק מהמוסדות נמצאים תחת אחריותו של משרד העבודה ואחרים, בהם לומדים רוב בני הנוער, שייכים למשרד החינוך.

ההפרדה הדיכוטומית בין בתי ספר מקצועיים לעיוניים מאבדת מתוקפה, ועל אחת כמה וכמה שאין הסבר טוב לחלוקה הקיימת בין משרד החינוך למשרד התמת מבחינת הבעלות על בתי הספר המקצועיים… בבתי הספר המקצועיים יש מגמות לימוד רבות, שערכן לעתיד רב חשיבות. עם זאת, אין סיבה ראויה לכך שמגמות אלה תחומות לקבוצה מוגדרת של תלמידים; הן טובות לכולם. שני עניינים מגבילים את היכולת של מערכת החינוך הפורמלי להציע זאת לכלל — החלוקה לשני משרדי ממשלה ובחינות הבגרות".

האם לאחר מספר עשורים של אימוץ והטמעת דפוסי חשיבה והתנהלות ניאו-ליברליים במדינות סקנדינביה, מדיניות החינוך המונהגת בהן עדיין מבטאת סדרי עדיפויות, ערכים והשקפת עולם סוציאל דמוקרטיים? בעקבות ניתוח רחב היקף של מערכות החינוך הדנית, השוודית, הנורווגית, הפינית והאיסלנדית בנות זמננו, הגיעו כותבות המאמר למסקנה כי ההיבטים החברתיים המכלילים של מדיניות חינוך סוציאל דמוקרטית מוסיפים להתקיים בהן באופן בולט. לאור זאת, נראה כי מוצדק לדון בחמש המדינות הסקנדינביות בתור קבוצה מובחנת, המקיימת צורות מכלילות ושוויוניות יותר של מדיניות חינוכית מאשר יתר מדינות אירופה וה-OECD.