ד"ר נמרוד אלוני מונה במאמרו החשוב את המאפיינים של הדיאלוג החינוכי . דיאלוג אינו דיבור הוראתי או הרצאתי בין מורה לתלמיד של הנחלת דעת כלשהי ובדיקת הטמעתה בקרב הלומדים. דיאלוג הוא סוג של למידה משותפת, הן של עולמו של האחר והן של תכנים חדשים. דיאלוג אינו דיבור פונקציונאלי או טכנוקרטי-ביצועי שכל עניינו הפקת תוצרים. הוא בעל אופי תהליכי ואין לו בהכרח תוצרים ידועים וברורים שהדיבורים מכוונים אליהם. דיאלוג הוא שיחה שהמעורבים בה מנכיחים את עצמם ומתעניינים בזולתם הן מבחינת אנושיותם המשותפת והן מבחינת אישיותם הייחודית ותוך כדי הסתמכות על אמון , כבוד , פתיחות וקשב הדדיים הם מתקדמים יחד אל הבנה טובה ומקפת יותר של עצמם, של זולתם, ושל הקשרי החיים המשותפים להם.

פדגוגיה דמוקרטית היא פדגוגיה של מפגש. היא עוסקת בהוראה ולמידה הנובעות מרעיונות החינוך הדמוקרטי ומהפרקטיקות הנוצרות במסגרתו. אם בחינוך הקונבציונלי הידע נמצא במרכז מעשה ההוראה והלמידה ובחינוך הפתוח הילד נמצא במרכז, הרי שבחינוך הדמוקרטי מה שנמצא במוקד המעשה ההוראה הוא המפגש – מפגש בין מבוגר משמעותי לילד (או קבוצת ילדים) . המפגש הזה יוצר תהליך של למידה משמעותית סביב הידע . ההתמקדות במפגש משנה מהותית את התפקידים שהשחקנים – המורה , הלומד ( או קהילת הלומדים) והידע – צריכים למלא בו ואת הגדרת הלמידה עצמה . כך נוצר תהליך של הוראה-למידה מיוחד בדינאמיות שלו ובהתאמתו לאישיות הייחודית של כל תלמיד ומורה (רויטל יהלום , רביב רייכרט , יעל ביבר-אביעד, טלי אשר , עמוס בר , יולי חרומצ'נקו ).

מאמר זה עוסק בניסיונם של קבוצת החוקרים לפתח שיטה פדגוגית המבוססת על יישום רעיונות של מורכבות ו"ארגון עצמי" בתחום החינוך. הקונטקסט למחקר זה הינו קורס לשיטות מדעיות, שהיווה חלק מתכנית ההכשרה למורים המיועדים להשתלב בבתי ספר יסודיים. ישנו צורך במודל פדגוגי חדש, המאופיין במידה גדולה יותר של פתיחות וגמישות, אשר יטפח בקרב הסטודנטים להוראה את הכישורים הנדרשים להתנהלות יעילה בסביבת החינוך המורכבת והדינאמית. מסגרת תיאורטית כזו מתפתחת היום מן המדע החדש של המורכבות. מדובר בתחום אינטר-דיסציפלינארי, הנובע מתוך התפתחויות חדשות במספר דיסציפלינות מדעיות כגון ביולוגיה, כימיה, טכנולוגיה, אקולוגיה וכולי. מדע חדש זה מתמקד באבולוציה של המורכבות בתוך ובין המערכות הפועלות בעולם. התהליך הספונטני והדינאמי בו נוצרים סדרים חדשים מורכבים מתוך מה שנדמה על פני השטח כמצב כאוטי, מכונה "ארגון-עצמי". הרעיונות הקשורים ל-"ארגון עצמי" הם; קשר בין תופעות ורשתות הנראות אקראיות על פני השטח, פתיחות מערכתית, והתנאים בהם הבלתי צפוי הופך לחדש ( Laroche, Lyubov. Nicol, Synthia. Mayer-Smith Jolie).

הכותבים מציגים במאמר דגם של הוראה שיש בו משום חזרה למושג השולייתיות המסורתית הנושנה אך משלב מאפיינים בית-ספריים חדשים. הם קוראים לדגם זה "שולייתיות קוגניטיבית" (Collins et al., 1989). שולייתיות מסורתית נתפשה בדרך כלל כלמידה שבה מומחה מראה/מדגים ללומד/מתלמד כיצד לבצע מטלה, משגיח על התנסויותיו ומעביר אליו בהדרגה יותר ויותר אחריות עד שהוא מיומן דיו. שולייתיות קוגניטיבית עיקרה לא בצפייה במעשה אלא בהנגשה של חשיבת המומחה ושיקולי הדעת שלו בעשייה למתלמד. היא בעלת היבט חברתי בהיותה מעוגנת בתרבויות הייחודיות של כל השותפים לביצוע המטלה (Collins, A., Brown, J. S., & Holum, A).