כתב העת היוקרתי The New Yorker פרסם כתבה ארוכה על רשת בתי ספר ציבוריים בזיכיון בשם Success Academy, הפועלת בעיר ניו יורק ונתונה במחלוקת ציבורית עזה.תלמידי הרשת משיגים ציונים גבוהים במבחנים האחידים של מדינת ניו יורק. 95% מהתלמידים הצליחו להשיג "דרגת מומחיות" בבחינות במתמטיקה ו-84% השיגו דרגה זו בבחינה באנגלית ואמנויות. זאת כאשר שיעורי השגת דרגת המומחיות הממוצעים בעיר נמוכים בהרבה: 36% ו-38% בהתאמה. הישג זה ראוי להערכה מיוחדת, משום שרוב תלמידי הרשת מגיעים משכבות מוחלשות: רובם הגדול שחורים ולטינים, ולפחות שני שלישים מהם באים ממשפחות עניות. הרשת החלה את דרכה עם בית ספר אחד ב-2006, וכיום יש בה 46 בתי ספר שבהם לומדים יותר מ-15 אלף ילדים מגן הילדים ועד כיתה י"ב.

מאמר זה עוסק במדיניות של השוואה כלפי מטה (leveling down) במערכת החינוך והצדקתה. מדיניות זו מתרחשת כאשר שוויון מושג על-ידי החלשתם של החזקים והורדתם לדרגתם של החלשים. היא עשויה להתעורר, למשל במצבים שבהם שיפור מצבם של החלשים (השוואה כלפי מעלה) אינו אפשרי. המאמר מניח, שקיימת דרישה לקדם שוויון בחינוך, להבדיל מהשגת רף של חינוך הולם וזאת מבלי להתחייב לגישה מסוימת של שוויון חינוכי. ככלל, השוואה כלפי מעלה היא האפשרות העדיפה מבחינה מוסרית שכן היא מקדמת שוויון וגם משפרת את רווחת הפרטים. עם זאת, לעתים, לא ניתן לפעול תוך השוואה כלפי מעלה. הדבר קורה, למשל מטעמים מוסריים או בשל מגבלות תקציביות. אז, קיימת הצדקה למדיניות של השוואה כלפי מטה. המאמר דן במדיניות זו ובהצבת גבולות לה תוך התייחסות לשתי סוגיות עיקריות, המעלות שאלות של חלוקת משאבים בחינוך: תקצוב מערכת החינוך ושיבוץ תלמידים בבתי ספר.