בשנת 1997 יזם 'יד ביד', המרכז לחינוך יהודי-ערבי בישראל (להלן: יד ביד) מודל חדש לחינוך דו-לשוני בנוף הישראלי. מודל זה מבוסס על דו-לשוניות מאוזנת (balanced bilingualism), שבה הן הערבית והן העברית משמשות במידה שווה כשפות ההוראה בשלושה בתי ספר משולבים, שיהודים וערבים לומדים בהם יחד. הרעיון הבסיסי מאחורי היוזמה הוא ליצור סביבה חינוכית דו-לשונית שוויונית במטרה להציע כבוד ושוויון לשתי הקבוצות ( מוחמד אמארה).

תיאור המקרה שלפנינו עוסק בשני ימי זיכרון לאומיים: יום הזיכרון הישראלי ויום הנכבה הפלסטיני כפי שהם מצוינים בבית-ספר דו-לשוני בישראל, "צומח". יום הזיכרון הוא אחד הימים המורכבים ביותר בבית הספר, והוא מגלם בתוכו את שיאו של העימות הלאומי בין שתי הקבוצות. מטרתה של עבודה זו לזהות היבטים של זהות לאומית הבאים לידי ביטוי במהלך הימים האלה ולבחון אם המפגש בין קבוצות הלאום בבית הספר מחריף את הקונפליקט ואת הפערים בזהות, או יוצר זהות דיאלוגית מורכבת יותר. בית הספר מעניק מקום לנרטיבים של שתי הקבוצות ולזהות הלאומית של שתי הקבוצות. על אף הקונפליקט בין הנרטיבים, יש תחושה של שותפות והיא מובילה לתקווה לחיי דו-קיום במדינת ישראל. אולם נראה שהקרבה מושגת על ידי הימנעות של הצד היהודי מדיאלוג משמעותי עם הצד הפלסטיני על הזהות הלאומית. לאור זאת עולה השאלה עד כמה, אפילו במסגרות כמו בית-ספר דו-לשוני, אפשר לקיים דיאלוג מסוג זה ( חביב-ברק, איילה, צבי בקרמן ויורם בילו).