פרופ' יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך, טוענת כי הביקורת על מערכת החינוך מופרזת ומזיקה וכי יש בה כדי לפגוע באמון הציבור ומקבלי ההחלטות במערכת וכן לשכנע הורים מבוססים למצוא לה חלופות. כתוצאה מכך, טוענת תמיר, הביקורת משמשת אמצעי לשימור פערים כלכליים ומעמדיים

כותרתו של מאמר זה מבטיחה להתמודד עם השאלה איך מתמודדים עם ההלקאה העצמית של מערכת החינוך. המאמר עצמו מקיים אף יותר ממה שהכותרת מבטיחה, משום שהוא מספק מרשם להתמודדות גם עם הלקאה חיצונית: כלומר ביקורת בלתי מוצדקת שמערכת החינוך סופגת מהורים, תלמידים, מומחים לחינוך, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. לדעת המחברת, מורה מתחילה החותמת בשם העט "מורה נבוכה", יש לפתח חוסן, שלווה וביטחון עצמי, לחפש את הפתרונות בעיקר בתוך המערכת פנימה ולאו דווקא מבחוץ (אם כי שיתופי פעולה מדודים עם גורמים חיצוניים רצויים בהחלט) – ובעיקר יש לנסות להעלות את כבודם העצמי של העוסקים במקצוע ההוראה, ולצורך זה ניתן לנקוט צעדים פשוטים כמו התקנת פינות קפה ראויות בחדרי המורים. "זה לא עניין של כבוד", מסבירה הכותבת, "זה עניין של מכובדות".

לא למיין, לא להסליל, לא להשוות, לא לאלץ ילדים להתחרות” – מפציר חן למפרט במערכת החינוך, ומסביר היטב מדוע החינוך למצוינות מזיק כל כך. בספרו החדש והנוקב כותב חן למפרט, פדגוג ביקורתי, על איוולת המצוינות", ומתאר את האופן שבו נהפך המושג הריק הזה (שכן כל כולו פונקציה של השוואה בין ביצועים יחסיים) לאידיאל חינוכי בפני עצמו. הוא מראה כיצד הצבת ההצלחה כערך פירושה ויתור על הסיבתיות ועל הדרך, כלומר על החינוך ( שירה סתיו ).

ספרו של אברהם פרנק מכיל 68 מאמרים שפרסם בעיתונים ובאתרי אינטרנט במהלך השנים האחרונות. המאמרים מסודרים בשערים המתמקדים בסוגיות חינוכיות שונות. בשער הראשון מופיע מאמר אחד בלבד. הוא עוסק בעידן הפוסט־מודרני והטכנולוגי ובהשפעותיו על החינוך, בעיקר בכל הנוגע לצורך באוטונומיה רבה יותר למלמדים וללומדים לעומת משטר הבחינות והסטנדרטים השולט במערכת החינוך בארץ בעת הזאת. כבר במאמר זה ממליץ המחבר להגדיר מחדש את מטרות החינוך, המלצה שעליה הוא חוזר במאמרים רבים בספר ( יזהר אופלטקה ) .

דייוויד ברלינר, אחד מאנשי החינוך המובילים בארצות הברית, מתבונן על מדיניות החינוך האמריקאית בעיניים ביקורתיות מאוד. "ההתערבות העסקית בתפיסת 'האדם המחונך'", הוא אומר בריאיון להד החינוך, "מחבלת גם ביצירתיות הדרושה לכלכלה וגם ביצירתיות הדרושה לחיים בכלל". מוזר שאמריקה מנסה לבנות מערכת חינוך בדמותן של שנגחאי או יפן או קוריאה או סינגפור בעוד שהמדינות הללו מנסות לחקות את אמריקה ולכלול בתכניות הלימודים שלהן נושאים שהיו פעם מקובלים אצלנו. פיאז'ה אמר ש"המשחק הוא העבודה של הילדים". פעם אמריקה הבינה את זה. מנקודת המבט של העשורים האחרונים, החינוך שאתה מתנגד לו מנצח. (יורם הרפז).

האדם הראוי פורץ את גבולותיו הצרים לעבר תרבויות העולם, ערכים הומניסטיים ואנשים אחרים; הישראלי הראוי קובע גבולות אתיים ופוליטיים מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין־סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו; אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מהעולם שנולד לתוכו ( ( רחל אליאור ) .