מחקר זה עוסק בנכונותן של רשויות מקומיות בישראל להיות מעורבות בחינוך בתחומן ובקשר בין נכונות זו לבין תפיסתן את החינוך כשירות ציבורי. הרקע לעיסוק בנושא הוא התפתחות שתי תופעות בתחום מדיניות החינוך בשלושת העשורים האחרונים: 1. הגברת מעורבותן של רשויות מקומיות בחינוך, כבשירותים ציבוריים אחרים, לעומת מעורבות הממשלה המרכזית; 2. התגברותן של גישות אינדיווידואליות בדיון אודות מדיניות חינוך, הדורשות לתת משקל להעדפותיו של הפרט בעת עיצוב המדיניות הציבורית. שתי התופעות מוכרות מן הספרות, כמופעים של הניאו ליבראליזם במדיניות ציבורית בתחומים שונים. המחקר בוחן את הקשר בין שתי התופעות דרך אבחנה בין שתי תפיסות אפשריות של מושג השירות הציבורי, בעיני קובעי מדיניות: תפיסת שירות כציבורי כאשר הוא מסופק לכלל הציבור, ממומן מכספיו וחוזר אליו כתועלת כוללת, כדוגמת שידור ציבורי; לעומת תפיסת שירות כציבורי שעה שהוא מסופק לכל אחד ואחד מן הפרטים בציבור, אם וכאשר הוא נזקק לו, כדוגמת רפואה ציבורית. המחקר בוחן את הדברים בסביבה הישראלית, דרך מערכת החינוך (ניבי גל-אריאלי).

בהשוואה של 20 מערכות החינוך שעשו בשני העשורים האחרונים את השיפור הבולט ביותר, התברר כי יש הבדל קוטבי בין הצרכים הניהוליים של מערכות חינוך חלשות לבין הצרכים של מערכות חינוך מצטיינות. כך, מערכות חינוך חלשות – כאלה שנאבקות באנלפבתיות של האוכלוסייה וכל מטרתן היא שתלמידים יגיעו לבית הספר וישלימו שמונה שנות לימוד – מתאפיינות בשליטה ריכוזית. מורים חסרי כישורים מקבלים תמיכה על ידי פיקוח הדוק, ועל ידי תוכניות לימודים מוכתבות מראש, כאשר כל המטרה היא לתת למורים כלים ללמד – ולתת למערכת כלים להפחתת פערים בין בתי ספר ובתוך בתי הספר. לעומת זאת, מערכות חינוך מצטיינות מתאפיינות בביזור השליטה הריכוזית, והעברת כל הסמכות והאחריות לבתי הספר ולמורים עצמם. מערכות חינוך מצטיינות סומכות על איכות המורים שלהן, ונותנות למורים לנהל את עצמם. "מערכות חינוך חלשות", מגדירה זאת חברת הייעוץ מקינזי, "מנסות להרים את הרצפה, בעוד שמערכות חינוך מצטיינות מתרכזות בפריצת התקרה כלפי מעלה".