בשנות השישים של המאה העשרים, עת הוצעה הקטגוריה "לקויות למידה", היא התייחס למצב מסוים שהבחין בינה לבין חוסר הצלחה בלימודים (Kavale & Forness, 1985). שיעורם של בעלי לקויות למידה מוערך כיום ב-10%-15% מכלל אוכלוסיית התלמידים (הד, 1990). במקביל לגידול המהיר בשיעורי המאותרים כבעלי לקויות למידה מתרחשת מגמה הפוכה בהפרעות כדוגמת "פיגור". קטגוריית לקויות הלמידה (דיסלקסיה, דיסגרפיה, דיסקלקוליה והפרעות קשב וריכוז) טעונה במטען משמעויות חיובי יותר, או למצער אינה נושאת עמה מטען שלילי כמו הקטגוריות "פיגור שכלי" או "הפרעות רגשיות והתנהגותיות" (Lyon, 1996).

מטרת המחקר הייתה לבחון את התהליכים הרגשיים והקוגניטיביים שחווים מתבגרים עם לקויות למידה בהתמודדות עם למידה מורכבת. בדיקת היבטים מתודולוגיים של מחקרים שבחנו תהליכים רגשיים של תלמידים עם ליקויי למידה מצביעה כי מרביתם השתמשו בכלי מדידה ישירים: שאלונים או ראיונות. גם אם היו אלה ראיונות עומק, הגישה הייתה ישירה ובכך קשה היה לעמוד על תחושות סמויות .( כפי שהן באות לידי ביטוי ללא צנזורה של הנבדקים ( גבעון , ש. ) .

שיטות האבחון והטיפול מבוססות על מדריך הפסיכיאטריה האמריקאי שיוצא בקרוב. המהדורה החדשה צפוייה לחולל שינויים דרמטיים בתחוםדו"ח הסוקר את השינויים שהמדריך החדש צפוי לחולל באבחון הפרעות למידה והפרעות קשב וריכוז צופה עלייה במספר המאובחנים שיהיו זכאים להקלות בבחינות בבתי הספר ובאקדמיה. הדו"ח, שמתפרסם החודש בכתב העת Journal of Learning Disabilities, מתייחס להשפעות הצפויות של המהדורה החדשה בעשר מדינות ובהן ישראל ( דן אבן).

בשנים האחרונות מופנים תלמידים בעלי קשיים בלמידה למאבחנים ולמטפלים מומחים. עקב כך היטשטש תפקידם של המורים בטיפול בתלמידים אלה. אולם, מפאת היותו של המורה דמות מרכזית ומשמעותית מאוד עבור התלמידים בכלל ותלמידים בעלי לקויות למידה בפרט, לא ניתן להפחית בחשיבותם עבור אלה האחרונים. בהיותם מומחים בתחום הלמידה יש למורים משמעות כפולה עבור תלמידים לקויי למידה: הם מאתרים ומאבחנים אותם. רק מורה הבא במגע מעמיק ומתמשך עם תלמידיו יכול ליצור ידע שעשוי לסייע להם. התלמידים מאותתים לו – בהפסקות, בשיעורים, בתוצרי הבעה בכתב ובעל פה, ועליו להיות רגיש לאיתותים אלה ולנתחם בפרשנות מושכלת ( לוי שמעון, שני) .

השירותים האבחוניים בארץ, המופיעים תדיר באצטלה של היענות אמתית לצורכיהם של ילדים דיסלקטיים או ילדים בעלי ליקויי למידה אחרים, הם תעשייה המייצרת בלא לאות רווחים עצומים בעלויות קטנות. המוצר של אותה תעשייה הם ילדים "לקויי למידה". תמורת תשלום ושניים- שלושה מפגשים עם "מאבחן מומחה", הילד הופך ל"לקוי למידה". אמצעי הייצור הם סוללות מבחנים אפופי הילה מדעית, המבוססים על פרשנות כוזבת של המושג "ליקוי למידה". "מומחים" מיישמים אותם תוך כדי שימוש בטרמינולוגיה "מקצועית" מרשימה. התעשייה משגשגת: פסיכולוגיים ומאבחנים דידקטיים מתקוטטים על זכות החתימה על האבחונים, האוניברסיטאות והמכללות מציעות אין-ספור קורסים בתחום ומשרד החינוך נותן גיבוי ממלכתי ( ארטמן, לביא).