מדוע מחזאים כותבים מחזות? האם עומדת לנגדם תכלית נוספת מלבד עצם כתיבת המחזה והצגתו על במה? למרות טענתו של אריסטו שתכלית הטרגדיה היא הקתרזיס, ואין לה תכלית נוספת, טוען המחזאי מוטי לרנר כי חשובי המחזאים במאה ה-20 כתבו מתוך הכרה ברורה בתכלית מהותית נוספת שיסודה בכמיהתם לתיקון האדם והחברה. בחלקו הראשון של ספרו תכלית המחזאי הוא מתאר את תכליותיהם של עשרה מן החשובים במחזאי המאה ה-20, ומבהיר מדוע הפרוטגוניסט והקתרזיס הם האמצעים העיקריים העומדים לרשותו של כל מחזאי החותר לתיקון. בחלקו השני של הספר הוא דן בשלושה ממחזותיו הגדולים של ארתור מילר: "כולם היו בניי", "מותו של סוכן" ו"ציד מכשפות", ומנתח בפרוטרוט את תכליותיו של מילר בכתיבת המחזות האלה ואת תבניות הפרוטגוניסט והקתרזיס שיצר בכל אחד מהם כדי להשיגן (מוטי לרנר).