בהרצאה זו מציג מומחה החינוך הידוע סר קן רובינסון את האני מאמין שלו לגבי הדרך שבה יש לשנות מן היסוד את התפיסה הבסיסית של מערכת החינוך הנוכחית, שאינה מתאימה לדעתו לתקופתנו ולצרכיהם של התלמידים. לדבריו, על בתי הספר להפסיק להתנהל כמו קווי ייצור המייצרים קונפורמיות

מכון קרנגי לקידום ההוראה (Carnegie Foundation for the Advancement of Teaching) הוא גוף מחקר אמריקאי שמבקש למצוא את הדרכים היעילות והטובות ביותר להטמיע חדשנות ושיפורים בתחום החינוך. המכון גיבש רשימה של שישה עקרונות-על להשגת שיפור במערכות חינוך קיימות, והם מופיעים ברשימה שלפניכם:

המאמר מתמקד בתחום של סגנונות למידה בלמידה מקוונת. המחקר בנוי משני חלקים עיקריים: (1) מוצגת סקירה קצרה של גישות מסורתיות לסגנונות למידה ונקבע תפקידן בתהליך ההוראה; חלק זה מסתיים ברפלקציה של המצב הנוכחי, כאשר ההתייחסות לסגנונות הלמידה מתבצעת בהקשר של למידה מקוונת; (2) מוצגות תוצאות המטא-אנליזה העוסקת בסגנונות למידה בסביבת הלמידה המקוונת תוך התמקדות בשתי תקופות (2007-2001, 2014-2008) ובכתבי עת ממאגרי נתונים נבחרים (Doulik, Pavel; Skoda, Jiri; Simonova, Ivana, 2017).

אייפדים (iPads) הופכים לפופולריים כמכשירים 1:1 בכיתות רבות, ומאפשרים למורים להטמיע פדגוגיות שיגבירו את למידת התלמיד. מכשירים ניידים מעין אלה מציעים מזמינוּת רבה שעשויה להגביר את ההנעה ואת אוטונומיית התלמיד. אף על פי כן, ללא שינוי בפדגוגיה, הם לא צפויים לגרום להשפעה משמעותית כלשהי על למידת התלמיד. מחקר ראשוני זה של ארבעה בתי ספר חוקר את השפעתם של האייפדים על הפדגוגיה ואת השינויים שניכרו, תוך שימוש במודל SAMR. תוך שימוש בשיטות מרובות לאיסוף נתונים, המחקר הראה שהיו מספר שינויים בפדגוגיה של המורים שהובילו להגברה של שיתוף פעולה, תקשורת, הסתמכות עצמית של התלמיד, ופיתוח התנסויות אותנטיות (Geer, Ruth; White, Bruce; Zeegers, Yvonne; Wing Au; Barnes, Alan, 2017).

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קיובן. לקיובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קיובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקיובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קיובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג (ג'יי הורוויץ).

הקליטה הגלובלית המהירה של טכנולוגיה ניידת משתקפת בבתי ספר חלוציים בניו זילנד. מורים בכיתות שבהן כל התלמידים משתמשים במכשירים ניידים נשאלו לגבי תדירות השימוש שלהם בפעילויות שונות של למידה ניידת והתבקשו לתאר את ההזדמנויות הפדגוגיות החדשות שהיא מציעה. נבחנו הגישות הפדגוגיות של המורים ללמידה ניידת ומידת השינוי שלהן. מחקר זה מוצא שהשימוש העיקרי בטכנולוגיה ניידת הוא עבור הגברת למידה באמצעות פעילויות משימה וגישה למידע; אולם, הפקת תוכן חדשני גם היא נפוצה. ההזדמנויות לשינוי פדגוגי שמציעה למידה שיתופית מופיעות כמוגשמות באופן חלקי, אך הפוטנציאל ללמידה ממוצבת (situative learning) העושה שימוש במומחים ובהקשרים אותנטיים נראה כלא מוגשם ברובו (Lindsay, Lucie, 2016).

ג'יי הורוויץ אינו חושך שבטו "מהיומרה ומהיוהרה", כדבריו, של מקדמי קורסי המוּק: "בכתבה קצרה חדשה ב-Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity…היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם…היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש…" (ג'יי הורוויץ).

במחקר קודם, המחברים הציעו מסגרת לאימוץ למידה משולבת בצורה מוסדית, תוך זיהוי של שלושה שלבים: (1) מודעות/חקירה, (2) אימוץ/יישום מוקדם, (3) יישום מפותח/צמיחה. המסגרת זיהתה גם סוגיות מפתח של אסטרטגיה, של מבנה ושל תמיכה אשר אוניברסיטאות עשויות לעסוק בהן בכל שלב. המחקר הנוכחי מיישם מסגרת זו כמו גם את תיאורית דיפוזיית החידושים של רוג'רס כדי לקבוע את הדרגה שבה אסטרטגיה, מבנה והחלטות לגבי תמיכה מוסדיים מסייעים או מונעים אימוץ למידה משולבת בקרב חברי סגל בהשכלה הגבוהה. המחברים גם חוקרים באם לקטגוריית אימוץ החידושים של חברי הסגל (החדשניים, המאמצים המוקדמים, הרוב המקדים, הרוב המאחר או המאחרים באימוץ) השפעה על אילו החלטות יסייעו או ימנעו אימוץ של למידה משולבת ( Porter, Wendy W.; Graham, Charles R.. , 2016).

התחושה שצריך להכין את הדור הבא ל"מיומנויות המאה ה-21", מעוררת את המערכת להשקיע כספים אין קץ בניסיון נואש להפוך את המורים ל"מלמדים דיגיטליים". אין ספור השתלמויות מורים, שעות הנחיה, ומשאבי ציוד וכ"א, מושקעים בניסיון הזה, מזה עשרות שנים, ונראה שלשוא. שום בשורה לא צומחת, שום שינוי משמעותי לא קורה, רוב המורים עדיין משתמשים בטכנולוגיות של הדור הקודם (לוח וגיר), וגם אלה שמשתמשים במחשבים, ב'לוחות חכמים', בטבלטים ובמקרנים לא מציגים שיפור משמעותי. פרופ' גבי סלומון שהלך לעולמו בשבועות האחרונים, כבר כתב מאמר שצוטט בעיתון הארץ עם הבשורה "המחשב לא תורם ללמידה" (ינואר 2010). כבר אז נזעקתי וכתבתי תגובה בשם "המחשב תורם ללמידה באבוע" ובה השאלה: איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם). מה שקראתי אז 'פדגוגיה מודרנית', עיצבתי למונח 'פדגוגיה דיגיטלית' (חנן יניב).

המאמר שואל אם הטכנולוגיה היא מלאך גואל המשפר את מצבה של האנושות, או שמא שד המקרב אותה אל כיליונה; אם היא מקדמת אותנו כבני אנוש, או שמא מבצעת בנו דה-הומניזציה; אם ההתפתחות הטכנולוגית חותרת כלפי אופק עתידי כלשהו. הוא מציג את הגישה הטכנו-אוטופיסטית מחד גיסא ואת הגישה המתנגדת לטכנולוגיה מאידך גיסא, ומתמקד בגישה המתפתחת עתה: הגישה הביקורתית, הבוחנת את הטכנולוגיה בהקשריה החברתיים והתרבותיים. חינוך טכנולוגי, אומר המחבר, עיקרו ציוד התלמיד בכלים להבנת מקומה של הטכנולוגיה בחברה ובחייו (עידו הרטוגזון).