המאמר מציג מחקר שמטרתו לייצג רעיונות, עמדות, חוויות וביקורת שתלמידות ותלמידים מבטאים לגבי בית הספר, ולנסות להבין את משמעותן. הקשבה לתלמידים יכולה לתרום להבנת עולמם, ובכך לשפר את יחסי הגומלין בין מורים לתלמידים, להשפיע על תכנון לימודים הולם ומשמעותי יותר עבורם ועל דמוקרטיזציה ביחסי הגומלין בבית הספר. המחקר כולל ארבעה פרקים: פרק א' מציג רקע תאורטי הדן בקשר שבין התלמידלתכנון הלימודים ובחשיבוּת ההקשבה וההיענות לקולות התלמידים בבית הספר. בפרק ב' מתואר הרקע המתודולוגי של המחקר. בפרק ג' מוצגים הממצאים עם מובאות מהראיונות. פרק ד' מוקדש לדיון בממצאים, לסיכומם ולהצעת מסקנות והמלצות ( יעל נבו ).

ניסיונות להבין את היחסים בין הוראה ללמידה נעשו בעבר. הזרם האנליטי בפילוסופיה של החינוך הצטיין בכך במיוחד. הוא ניסה ללמוד על יחסים אלה מתוך ניתוח לוגי של המושגים "למידה" ו"הוראה". המאמר שלהלן ממשיך את האנליזה, אך לא את האנליטיות; כלומר, הוא מנתח את היחסים בין הוראה ללמידה (אנליזה), אך לא על בסיס הנחת היסוד של הפילוסופיה האנליטית שלפיה ניתוח המושגים "הוראה" ו"למידה" יביא להבנה של היחסים ביניהן (אנליטיות). המאמר שלהלן חושף ומנסח שני טיעונים מנוגדים בנוגע ליחס שבין הוראה ללמידה. על פי הטיעון הראשון, יש לגזור את ההוראה מן הלמידה, או ליתר דיוק – לבסס את מטרות ההוראה על תאוריות קוגניטיביות שיש להן השלכה ישירה על הלמידה; על פי הטיעון השני, יש לגזור את הלמידה מן ההוראה, או ליתר דיוק – לבסס את מחקר הלמידה על הנחיות הנובעות ממטרות ההוראה. הטיעון השלישי, המסכם, גורס שבין ההוראה ללמידה יש יחסים מעגליים שיש בהם "מידה של הונאה עצמית" ותועלת הדדית. המאמר חותם בהשתמעות של "האנליזה" לעמדות ביחס לתכניות לימודים ( יורם הרפז).

יצא לאור הספר חשיבה בתהליך הלמידה בעידן הידע, פרי עבודת מומחים באגף לתכנון לימודים במשרד החינוך . מטרתו של מסמך זה היא לסייע בידי אנשי החינוך להפוך את פיתוח החשיבה למטרת הוראה מודעת ומפורשת כחלק מהוראת התכנים של מקצועות הלימוד. במקביל מיועד מסמך זה לסייע בהדגשת פיתוחן של רמות חשיבה גבוהות בתהליך ההוראה והלמידה, בהתאם למדיניות המוצהרת במסגרת "האופק הפדגוגי" (2007). השימוש הנבון בספר זה עשוי לסייע לאנשי חינוך, לתכנן באופן שיטתי ומסודר את פיתוח החשיבה של הלומדים ואת כישוריהם המידעניים.מוצע כאן כי את אסטרטגיות החשיבה, כמו גם את הכישורים המידעניים של התלמידים, יפתחו המורים במשולב עם לימוד המקצועות השונים, שכן רק אז יכולה להיעשות הטמעה טובה בין רמות החשיבה המצופות לבין ההבנה וההעמקה בתחומי התוכן והדעת. הספר מהווה מסמך משלים לתכניות הלימודים ומדגים למורים כיצד ניתן לפתח מטלות בשיעור שיענו על מטרות תכניות הלימודים השונות. מלבד העזרה שספר זה יכול לתת למורים בתכנון ההוראה בכיתה ישנה אפשרות לראייה רחבה יותר בתכנון הלימודים הבית ספרי ובהכשרה והשתלמויות מורים.

הרצאתו המרתקת של פרופסור שיזף רפאלי על מולטיטסקינג בלמידה. ההרצאה הועברה במסגרת יום העיון של האוניברסיטה הפתוחה: העתיד הוא לא מה שהיה פעם: חדשנות בטכנולוגיות למידה. האם תובנות המאה הראשונה ואמצע המאה השמונה עשרה נכונות גם היום? האם ריבוי המשימות וחלוקת קשב היא רק תוצאה שלילית של עודף גרייה והיצף מידע, או שאולי היא לפעמים דווקא בחירה אנושית, שיש לה גם הצדקת יעילות וגם תוחלת? כמה אמת יש בהנחה שאנו מוגבלים ביולוגית ביכולת לטפל בכמה דברים בו זמנית, ולעומת זאת מה הסיכוי שאנחנו נשתנה ונלמד לעשות את מה שלא יכולנו לעשות בעבר? ( שיזף רפאלי).

בריאן רואן הוא פרופסור לחינוך ולסוציולוגיה באוניברסיטת מישיגן. רואן, סוציולוג בהכשרתו (דוקטורט מאוניברסיטת סטנפורד), עוסק במפגש שבין תאוריה ארגונית לחקר האפקטיביות של בתי הספר. הוא כתב על החינוך כמוסד, על ארגונם וניהולם של בתי ספר ומערכות חינוך, על טבעה של עבודת ההוראה ועל האפקטיביות שלה ועל הדרכים האפשריות לפעול בבתי ספר לשיפור תוצאותיהם החינוכיות של תלמידים. רואן גם חבר במכון המחקר האמריקני היוקרתי "האקדמיה הלאומית לחינוך" (NAEd), וחתן הפרס ע"ש ויליאם ג'י דייויס למחקר בתחום ניהול החינוך. מלבד הניסיון לשלוט בחומר שנלמד, מנהיגי החינוך מנסים לעצב גם את דרך ההוראה של המורים, אולם בהיבט זה יש הבדלים בין מדינות. מנהיגי החינוך מנהלים את דרך ההוראה בכל מיני שיטות: (א) הם כותבים דרכי הוראה והנחיות למקצועות מוגדרים וקובעים אותן במסמכים קוריקולריים ובספרי לימוד; (ב) הם מתכננים הזדמנויות למידה למורים במסגרת תכניות פיתוח והכשרה; (ג) הם ממנים מנחים, יועצים ואנשי מנהל שיעבדו ישירות עם מורים; (ד) הם מארגנים קבוצות מורים שיעבדו יחדיו לשיפור תהליך ההוראה. כל זה נועד לחַבְרֵת את המורים לשימוש בשיטות הוראה מסוימות.

להלן עיקרי הריאיון שקיימה רבקה רוזנר עם פרופ' ראובן פוירשטיין. שיטתו של פוירשטיין נולדה בשנת 1956 כאשר עבד עם ילדי מרוקו. הוא מצא שאף אחד מהמבחנים הבינלאומיים והמבחנים תלויי התרבות שבדק לא נתן ביטוי נאות ליכולת הלמידה של הילדים. כתוצאה מכך פותחה שיטת אבחון חדשה אשר הובילה בסופו של דבר לתיאוריה שלימה. העיקרון המרכזי בבסיס התיאוריה הוא שהאדם ניתן לשינוי. במקום לבדוק את הידע הנוכחי של הלומד, שיטת האבחון של פוירשטיין מתמקדת ביכולתו ללמוד ידע חדש. ( רוזנר רבקה) .

אפילו כשהילדים הם בעלי הישגים גבוהים וקל להם עם טכנולוגיה חדשה, נראה שרבים הולכים ומאבדים את תחושת הפליאה והסקרנות שלהם, מציין ג'והן סיליי בראון. שיטות חינוך מסורתיות עשויות לחנוק את ההנעה הטבועה בהם לחקור את העולם. בראון ועמיתים עם נטיות דומות מפתחים את היסודות עבור פדגוגיה חדשה של המאה ה-21 המרחיבה אופקים במקום לצמצם אותם ( ג'והן סיליי בראון (John Seely Brown)