מבין המאמרים שהתפרסמו בעשור האחרון בנושאי חינוך מתוקשב והוראה מתוקשבת בולט בעומקו וברפלקטיביות שלו מאמרו של אבי ורשבסקי, מנכ"ל MindCET וחבר הנהלת מטח, באסופת המאמרים שערך פרופסור יורם הרפז בהוצאת מכון מופ"ת, 2016. לאור חשיבותו של המאמר למערכת החינוך סיכם עמי סלנט את עיקרי הדברים בבלוג שלו (עמי סלנט).

דוח הורייזון 2017: מהדורת החינוך הגבוה מתאר ממצאים שנתיים מפרויקט הורייזון, פרויקט מחקר מתמשך שתוכנן לזהות ולתאר טכנולוגיות חדשות העשויות להשפיע על למידה וחקירה יצירתית בחינוך. שש מגמות עיקריות, שישה אתגרים משמעותיים ושש התפתחויות חשובות בטכנולוגיה החינוכית ממוקמים ישירות בהקשר של השפעתם הצפויה על משימות הליבה של האוניברסיטאות והמכללות. שלושה החלקים העיקריים של דוח זה יוצרים מדריך עזר בהיר לתכנון טכנולוגי עבור מחנכים, מנהיגים בחינוך הגבוה, מנהלים, קובעי מדיניות ואנשי טכנולוגיה. המחברים מקווים שמחקר זה יסייע לתרום לבחירות שהמוסדות מקבלים לגבי טכנולוגיה בכדי לשפר, לתמוך, או להרחיב את ההוראה, הלמידה, והחקירה היצירתית בחינוך הגבוה ברחבי העולם (NMC).

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קיובן. לקיובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קיובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקיובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קיובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מפנה את תשומת לבנו בבלוג שלו לכתבתו של עידו סולומון, כתב הטכנולוגיה בחברת החדשות של ערוץ 2. "בסיום הכתבה עידו סולומון מציין שהעזרים האלה מרתקים את התלמידים, מגבירים מעורבות וגם מסייעים לשיפור הישגים…אבל לא ברור שהדוגמאות בכתבה של עידו סולומון אמורות לשכנע. ספק אם נכון להיום סיור ב-virtual reality (כך בכתבה מכנים את השימוש ב-Google Cardboard) בהר געש מעניק לתלמיד יותר מידע, או תחושה חזקה יותר, מאשר סרטי הווידיאו המצוינים שכבר קיימים על הרי געש. כמו-כן, אולי השימוש בקוד QR כדי להגיע ל-URL כלשהו נחמד, אבל ספק אם הוא נחוץ, או תורם משהו שמצריך שימוש בטאבלט. אלה אינן דוגמאות שמראות שיש ערך חינוכי בתקשוב. הן פשוט מראות שמשתמשים בו. הדוגמאות ממכללת גורדון בכתבה כן מרשימות, אם כי לא ברור אם אנחנו אמורים להתרשם שקורה שם משהו חיובי, או להבין שבתי הספר עדיין אינם ערוכים ליישם את הידע הפדגוגי/טכנולוגי שהסטודנטיות שם רוכשות (ג'יי הורוויץ).

קיים צורך הולך וגובר במורים מקוונים מוסמכים כדי ללמד את האוכלוסייה המתרחבת של התלמידים המקוונים מגיל הגן ועד תום התיכון (K-12). על מנת לענות על צורך זה, יש לספק למורים הזדמנויות למידה לרכישת סוגים ספציפיים של ידע ושל מיומנויות הנחוצים כדי ללמד באופן מקוון. בסקירה שיטתית זו של הספרות, המחברים עושים שימוש במסגרת המושגית של "ידע תוכן פדגוגי טכנולוגי" (TPACK) כדי לקבץ את סוגי הידע והמיומנויות הדרושים כדי ללמד באופן מקוון וכדי לבחון הן את המידה שבה תכניות קיימות מתייחסות לאלמנטים אלה, הן את המידה שבה אלמנטים אלה מבוססים על מחקר אמפירי (Moore-Adams, Brianne L.; Jones, W. Monty; Cohen, Jonathan, 2016).

סקירה זו בוחנת מגמות ואתגרים עתידיים בתחום החינוך בעשר השנים הקרובות. מגמות ואתגרים אלו נגזרים משינויים חברתיים, טכנולוגיים, כלכליים, סביבתיים ופוליטיים במציאות המשתנה, הסובבת את תחום החינוך ומשפיעה עליו. מטרת הסקירה היא לעורר מחשבה ודיון במגמות ובאתגרים בקרב בעלי העניין ומקבלי ההחלטות במערכת החינוך. הבנה של המגמות והאתגרים תסייע בגיבוש כיווני מענה ופעולה ממוקדים ואפקטיביים בתחום החינוך, שיקדמו את החינוך ואת החברה בישראל ויתאימו אותם לצרכי המאה ה-21 (עמליה רן, דניאל שפרלינג).

המטרה של מחקר כמותי זה היא לבחון את השימוש של מורים בבתי ספר תיכוניים במאפיינים ספציפיים של לוחות ממוחשבים חכמים. הנתונים נאספו באמצעות סולם רמת שימוש של שלושה גורמים שפותח בידי החוקרים ונותחו באמצעות סטטיסטיקה תיאורית ומבחנים א-פרמטריים. לא נמצא הבדל מובהק בין השימוש במאפיינים האינטראקטיביים של הלוח הממוחשב החכם לבין מגדר, רמת השכלה, או תחום דעת. אולם, נמצא הבדל מובהק בין השימוש במאפיינים האינטראקטיביים לבין ניסיון מקצועי, עיר, בעלות על מחשב, הכשרה בלוח ממוחשב חכם בשדה, ניסיון קודם עם לוח ממוחשב חכם, משך השימוש, תדירות השימוש, והמקרה של הצעה לשימוש בלוח ממוחשב חכם למורים אחרים (Tatli, Cemal; Kilic, Eylem, 2016).

מאמר זה בוחן כיצד גוגל דוקס (Google Docs), אחת מאפליקציות התוכנה מבוססות-הענן הפופולריות ביותר, משולב בכיתות ללימוד השפה האנגלית בחטיבות ביניים במחוז חינוכי המפעיל יוזמה של מחשבים ניידים. בפרט, חקר מקרה זה מנסה להבין את האתגרים העכשוויים ביישום הכלי השיתופי מבוסס-הרשת ואת האפשרויות שהוא מביא עימו, כמו גם את הגורמים ההקשריים ליישומו במחוז. חקר מקרה זה מציע שההכנסה של כלים מבוססי-ענן נתפסת בידי התלמידים, המורים ופקידי המחוז כהופכת את השימוש בטכנולוגיה לנגיש ונוח יותר, כמגבירה את יחס העלות-תועלת ואת הפרודוקטיביות, והחשוב ביותר, כמספקת מַזְמִינוּת רבה לפרקטיקת הכתיבה והוראתה (Soobin Yim; Warschauer, Mark; Binbin Zheng, 2016).

בקורסים האחרונים אותם העברתי למורים ומורות מבתי ספר בישראל הדגמנו בפניהם טכנולוגיות חדשניות ושיטות פדגוגיות חדשניות להפעלות מתוקשבות של תלמידים באמצעות מחשבים ניידים. להפתעתי, למדתי מהמורות כי הבעיה המרכזית שלהם באימוץ המודל החינוכי המתוקשב שהצעתי הם ההורים. "המודל החדשני שהצעת לנו, מחייב אותי להיאבק מול ההורים על מנת לשכנעם לתמוך בתהליך ואין לי כוח למאבקים מולם", העירה המורה יפעת, "אני גם לא בטוחה שאקבל גיבוי ממנהלת ביה"ס לכל אורך הדרך" (עמי סלנט).

ג'יי הורוויץ אינו חושך שבטו "מהיומרה ומהיוהרה", כדבריו, של מקדמי קורסי המוּק: "בכתבה קצרה חדשה ב-Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity…היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם…היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש…" (ג'יי הורוויץ).

בעוד שישנן עדויות לפופולריות ההולכת וגדלה של אייפדים ומחשבי-לוח אישיים אחרים בחינוך החל בגן הילדים ועד סוף בית הספר התיכון, פחות מובן האופן שבו מורים משתמשים במכשירים אלה במסגרת ההוראה שלהם. מחקר זה בוחן את רמת הנוחות, ותפיסות כלפי השימוש באייפד בקרב 342 מורים ואת השינויים שהתרחשו במהלך שנת ההטמעה. תוך שימוש במערך של שיטות מעורבות, מחקר זה מצא הבדלים משמעותיים ברמת הנוחות בהתאם לשנות ההוראה וסוג בית הספר (Liu, Min; Navarrete, Cesar C.; Scordino, Robert; Kang, Jina; Ko, Yujung; Lim, Mihyun, 2016).

יוסי בן דב עשה מעבר חד מקריירה ארוכה בהיי-טק לניהול בית הספר הריאלי בחיפה, אחד המוסדות הוותיקים והידועים בישראל. "הבנתי שמרגש אותי לעסוק בפיתוח של דבר שיש לו ערך חברתי", הוא אומר. ואולם גם ניסיונו הרב בעולם העסקים לא הכין אותו להתמודדות עם האיום שעומד כעת בפני בית הספר – הפסקת התקצוב ממשרד החינוך, על רקע תשלומי ההורים הגבוהים שהוא גובה (תמירה גלילי).

הסקירה, אשר נכתבה ע"י עמי סלנט, בוחנת את הגורמים לכישלון ההטמעה של טאבלטים במערכות חינוך בארץ ובעולם. ניתוח גורמי הכישלון בארה"ב וגם בישראל מלמדים כי מרבית המורים בחו"ל ובישראל ראו בטאבלטים פלטפורמה לספרים דיגיטליים ולא אמצעי לאתגור התלמידים ליצירת תוצרים דיגיטליים, ליצירתיות ולשיתופיות. במתכונת הפדגוגית הקיימת בישראל (וגם בחו"ל) יש פער בין תוכניות הלימוד הקיימות בבתי הספר היסודיים ובחטיבות לבין תפיסת ההפעלה הפדגוגית הגמישה הנדרשת על ידי המורה בכיתה. כל עוד פער זה לא ייפתר ע"י תוכניות לימוד חדשניות והרחבת האוטונומיה למורים בבתי הספר, אין סיכוי בשנים הקרובות שנראה כניסה מאסיבית של אייפדים/טאבלטים ללמידה פעילה ומשולבת בכיתה. אבל יבוא יום, אם זה בעוד עשור או בעוד שני עשורים, שהטאבלטים יהיו חלק בלתי נפרד מההוראה והלמידה (עמי סלנט).

יורם אורעד, המנהל הפדגוגי של רשת שלובים, מפרסם תגובה מעניינת ועתירות תובנות לכתבתו של אודי מלכה במגזין "הגיע זמן חינוך": "אודי מלכה הוא איש חינוך שאני מעריך. במאמרון בלוג בהיר וממוקד שכתב לאחרונה ונקרא בשם "ילדים וטכנולוגיה – גבולות מטושטשים או מציאות חדשה?", הוא דן במגמות עולמיות המשנות את פני החינוך. בין היתר הוא מציג את IOT (האינטרנט של הדברים), התקנים לבישים שונים ומציאות מדומה. הוא דן גם בלמידה משמעותית והקשר שלה לטכנולוגיה. מלכה דן גם בניתוח למידה באמצעות טכנולוגיית ה-Big Data. המאמר הוא, כאמור, בהיר וממוקד אך אני רוצה להניח במוקד דווקא את הפדגוגיה ולא את הטכנולוגיה החינוכית. כמו אנשי חינוך אחרים, ביניהם טובים ואף מעולים, ההתייחסות במאמר הבהיר הזה היא שוב מנקודת הראות של הטכנולוגיה ולא של הפדגוגיה. קשה לי לקבל זאת משום ששנים כה רבות אנחנו מתלהבים (ובצדק) מיכולות הטכנולוגיה וממה שהיא מאפשרת אך כאשר דנים בה בהקשר החינוכי, משום מה אנחנו נוהגים במקרים רבים להציב את הטכנולוגיה לפני החינוך" (יורם אורעד).

עמית מירז מדווח בבלוג שלו על חלופה מעניינת לפלטפורמת המוּדֶל הוותיקה: "מודל זו תוכנה שפותחה על ידי Martin Dougiamas בראשית שנות ה-2000. אין ספק שזהו הישג מרשים ואף מדהים ואותו מרטין נרשם כבר בדפי ההיסטוריה, אבל גם מרטין בעצמו אומר שהתוכנה כבר לא מותאמת לתקופה. נכון, יש למעלה מ-60,000 אתרי מודל בעולם. ה-MOODLE למשל שולטת כמעט בכל אוניברסיטה, מכללה וכדומה. אבל, אנחנו כבר מתקרבים לשנת 2017 ומערכות שמבוססות על תפיסות של שנות ה-2000 אינן יכולות להמשיך לשרוד. הסיבה שהן שורדות מאחר והם מוטמעות במערכות כבדות ושמרניות שמעכבות את הקידמה. קחו למשל את המערכת החדשה Cloudschool. מערכת זו מציעה למורה את האפשרות להקים מערך שיעור שמשלב את כל המולטימדיה האפשרית בקלות אדירה. עקומת הלמידה של מערכת שכזאת בערך 4 דקות!!! לעומת עקומת הלמידה של מודל למשל שעומדת על 10 שעות לפחות למורה שיש לו הבנה טכנית" (עמית מירז).

התחושה שצריך להכין את הדור הבא ל"מיומנויות המאה ה-21", מעוררת את המערכת להשקיע כספים אין קץ בניסיון נואש להפוך את המורים ל"מלמדים דיגיטליים". אין ספור השתלמויות מורים, שעות הנחיה, ומשאבי ציוד וכ"א, מושקעים בניסיון הזה, מזה עשרות שנים, ונראה שלשוא. שום בשורה לא צומחת, שום שינוי משמעותי לא קורה, רוב המורים עדיין משתמשים בטכנולוגיות של הדור הקודם (לוח וגיר), וגם אלה שמשתמשים במחשבים, ב'לוחות חכמים', בטבלטים ובמקרנים לא מציגים שיפור משמעותי. פרופ' גבי סלומון שהלך לעולמו בשבועות האחרונים, כבר כתב מאמר שצוטט בעיתון הארץ עם הבשורה "המחשב לא תורם ללמידה" (ינואר 2010). כבר אז נזעקתי וכתבתי תגובה בשם "המחשב תורם ללמידה באבוע" ובה השאלה: איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם). מה שקראתי אז 'פדגוגיה מודרנית', עיצבתי למונח 'פדגוגיה דיגיטלית' (חנן יניב).

ג'יי הורוויץ מקונן על הפקעת הובלתו של תחום התקשוב החינוכי מידיהם של אנשי חינוך בידי יזמים והי-טקסטים. הוא מצר על כך ש"מצד אחד אפשר להפיק נפלאות מהכלים שעומדים לרשותנו, אך מצד שני אותן נפלאות באות לביטוי בדרכים מאכזבות ביותר" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ שופך מים צוננים על ההתלהבות העולה מכתבתו של רועי ציקורל (ציקו) באתר "הגיע זמן חינוך" לגבי רשת אלט-סקול (AltSchool): "אינני יכול להעיד על איכות הלמידה בבתי הספר של AltSchool, ואני נוטה לחשוב שגם ציקורל איננו יכול לעשות זאת. צילומים של ילדים מחייכים, ציטטות של הורים שמרוצים ממה שקורה בבית הספר, ועיצוב שיווקי נוצץ ביותר הם אולי עדות מרשימה, אבל הם אינם מלמדים על הצלחה חינוכית (ג'יי הורוויץ).

בעוד הילדים דוהרים אל תוך העידן הדיגיטלי החדש ומעבירים אליו את מרכז חייהם, בתי הספר נותרים מאחור, מתלבטים בשאלה אם להיכנס גם כן פנימה – ואם למערכת החינוך יש אחריות גם על מה שקורה לתלמידים מחוץ לשעות הלימודים, בתוך הרשת החברתית (תמירה גלילי).