מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים: המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל – רנה שפירא. מורה שהיתה לפרופסור לסוציולוגיה חוזרת אל חוויות וסיפורים משנות ההוראה שלה במעברות. כרמל, 314 עמ'. זהו סיפורו של מפגש שראשיתו בשנות החמישים בישראל המתהוה, בגליל, בעמק ובירושלים, והמשכו בשנות האלפיים בתל אביב. המפגש הוא בין המחברת, המורה רנה, שכמורה צעירה יצאה ללמד במעברות, לבין תלמידיה, שהיו אז עולים מארצות מוצא שונות. פסיפס סיפורים אישיים מכמירי לב, שיחות אישיות וקבוצתיות, מסמכים ומכתבים, הנעים בין קרבה של שותפים לתקופה בראשיתית וריחוק של מי שמתבוננים בדברים ממרחק הזמן. הסיפור סוחף את הקורא אתו לתוך עולמם וחייהם של הדוברים. הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו והשתלבות בחברה הישראלית.

הספר מאגד סדרה של מחקרים המתייחסים למצבי לחץ ומצוקה של צעירים ישראלים במסגרת בית הספר ומחוצה לה, במגזר היהודי – החילוני והדתי, ובמגזר הערבי. הספר פורס בפני הקוראים מצוקות הקשורות לבעיות אישיות, לבעיות בלימודים, למצבי אלימות בבית הספר, לצריכה של סמים ושל אלכוהול וללחצים נורמטיביים בחיי היום-יום. כמו כן מתוארות מצוקות של תחילת דרך מקצועית ומצוקות הקשורות בילדות.המחקרים המוצגים בספר בוחנים את המצוקות ואת דרכי התמודדות עמן תוך שימוש במגוון מתודולוגיות, החל ממחקרים כמותיים, המספקים תיאור סטטיסטי של סוגי מצוקה ושל דרכי התמודדות ובוחנים קשרים ביניהם לבין מאפיינים אישיים, חברתיים ותרבותיים של אוכלוסיית צעירים, ועוד מנעד רחב של סוגות בתחום המתודולוגיה האיכותנית, בהן הסוגה הפנומנולוגיה, שיטת חקר השיח ומחקר עצמי ביקורתי.הספר פונה להורים לצעירים מתבגרים בגילאים שונים, לאנשי חינוך העוסקים בהכשרת מורים, בהם מרצים וסטודנטים להוראה, ולאנשי מחקר בתחום החינוך המתעניינים במתודולוגיות מחקר שונות. גם אנשי חינוך ופסיכולוגים במשרד החינוך וברשויות המציעות תמיכה לצעירים במצוקה יכולים למצוא עניין בספר, וכן מתכנני תכניות התערבות ותמיכה למיניהן, הפועלים למען צעירים בישראל במסגרות מגוונות ובקבוצות חברתיות, תרבותיות ולאומיות שונות ( חנה עזר, יצחק גילת, רחל שגיא (עורכים)

המחקרים והניתוח בספר זה חושפים את עומק הניצול ההולך וגובר במערכת החינוך, ומדובר בנשים. מתגלה סיפור של ממשלות המזניחות בציניות את האינטרסים של נשים הן בתפקידי ההוראה והן בתפקידי הורות. הספר חושף גישות סטריאוטיפיות שפוגעות במערכת החינוך ומתבטאות בדרג מקבלי ההחלטות במשרד החינוך, באקדמיה ובתקשורת… לניצול של המורות מצטרפת תופעה מדאיגה של הטלת האחריות לכל התחלואים של החינוך עליהן. תופעה זו מוכרת מתחומים אחרים של הניתוח הפמיניסטי, כגון באלימות נגד נשים: להאשים את הקרבן". "להזנחה ולניצול של המורות מצטרפת תופעה מדאיגה של הטלת האחריות לכל התחלואים של החינוך עליהן. תופעה זו מוכרת מתחומים אחרים של הניתוח הפמיניסטי, כמו באלימות נגד נשים – שבה מאשימים את הקורבן. האצבע המאשימה מופנית כלפי המורות המקופחות בלאו הכי בשכר ובתנאי הוראה, ולא כלפי קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. אבל הפגיעה במורות לא מסתיימת רק במערכת החינוך: יום הלימודים הקצר פוגע בהורים, והיות שעל פי רוב ההורה העיקרי המטפל בילדים הוא האם, נפגע כך גם שוויון ההזדמנויות של הנשים".

נכון כי תופעת האלימות הפיזית של בני נוער ותלמידים בבתי הספר נמצאת בירידה , אך למעשה היא הועתקה לאינטרנט ושם הנזקים הנפשיים עלולים להיות אפילו גבוהים יותר. כך טוענים מומחי משרד החינוך האמריקאי בהסתמך על נתונים שקיבלו מן המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן. עפ"י נתונים אלו 35 % מבני הנוער האמריקאיים חוו צורה כלשהי של תוקפנות מתוקשבת באינטרנט, כאשר הביטוי המסוכן ביותר הוא חרם כיתתי על ילדים באמצעות הרשת החברתית של פייסבוק. לבני הנוער יש פחות מעצורים באינטרנט והם מסוגלים להעליב את עמיתיהם או להשמיץ אותם במילים יותר חריפות מאשר בשיח פנים אל פנים. המומחים האמריקייים מודאגים מקצב ההתרחבות של תופעות האלימות המתוקשבת באינטרנט , מה גם שיותר ויותר תלמידים ובני נוער מבלים את עיקר שעות הפנאי שלהם בפייסבוק.

הרצאתה של פרופסור תמר אריאב במסגרת כנס בית ברל לחברה ולחינוך שהתקיים במכללה האקדמית בית ברל, 2-3- ליוני 2009. במדינה כמו שלנו יש לחינוך הציבורי חשיבות ממדרגה ראשונה. ישנם משתנים אחרים, שאינם תלויים במורים, ואשר משפיעים על הישגים לימודיים. הכוח לטפל במשתנים אלה הוא בידי המדינה והיא תעשה זאת רק אם תחליט שהחינוך הציבורי חשוב, ושהמורים הם בני טיפוחיה ולא שק החבטות שלה. פרופסור תמר אריאב סבורה כי ניצני ההתמוטטות של החינוך הציבורי כבר גורמים נזק חברתי-כלכלי שעלול לפגוע גם ביכולת הקיום של המדינה לאורך זמן. יש לשמור על החינוך הציבורי — מהגיל הרך ועד לתואר האקדמי — מפני "אוצריזציה" ניאוליברלית, חקיקה אינטרסנטית והחלטות ממשלה שנשמעות תקינות פוליטית אך בפועל פוגעות באיכות החינוך.