באמצע המאה העשרים התעוררות ספקות ואכזבות באשר לחינוך הפרוגרסיבי, שנבעו משלושה גורמים עיקריים:

הנחות שגויות באשר למוטיבציה של מורים ולנכונותם להירתם לתפיסה החינוכית החדשה.
מחלוקת אידיאולוגית אשר הוציאה את מנהיגי הרפורמה אל מחוץ לקונצנזוס החברתי.
סטנדרטים חינוכיים נמוכים שנתפסו כפגיעה ביוקרה הלאומית.

החינוך הפרוגרסיבי הוא במידה רבה תגובה לחינוך השמרני שהיה נהוג עד לתום מלחמת העולם הראשונה. מאפייניו של חינוך שמרני זה כללו משטר למידה קפדני, סדר, מאמץ, שקט, ציות, דיוק, קפדנות, משמעת, הוראה מונוטונית, תרגול, דקלום חסר משמעות ושינון. בתי הספר השמרנים היו נטולי חדווה והציעו מסגרת קודרת לילדים, בעלת סגנון הוראה פורמלי, נטולת מימד אישי ביחסו של המורה לתלמידיו; אלה נדרשו לדקלם טקסטים בלי יכולת להבין מה שאמרו. המורים בבתי הספר השמרנים ציפו לאחידות בהתנהגותם ובתוצריהם של התלמידים ולא עשו מאמץ לעורר את התעניינות בחומר.

ג'ון דיואי (1952-1859) הוא מאנשי החינוך, הפילוסופים והפסיכולוגים הבולטים שהעמידה ארצות הברית, אחד מהוגי החינוך הפרוגרסיבי וממובילי הזרם הפרגמטיסטי בפילוסופיה. דיואי סבר כי תפקיד בית הספר הוא להקנות כישורים ומיומנויות לפתרון בעיות, וכי על התלמיד להתנסות בדברים באופן מעשי ולא לשנן חומר. כך למשל, בבית הספר הניסויי שהפעיל, התלמידים למדו מדעים דרך תהליכים טבעיים כמו בישול – למידה תוך עשייה. בשנת 1897 פרסם דיואי את משנתו החינוכית, תחת הכותרת "My Pedagogic Creed", שם ניסה לשרטט מרחב משותף לחינוך המדגיש את החברה ולחינוך המדגיש את היחיד. כפי שניתן לראות להלן, דיואי חלק על עצם ההבחנה בין יחיד לחברה, ובמידה רבה ראה בה הפשטה מלאכותית.

מטרת מאמר זה היא לנתח שני תהליכים מקבילים במערכת החינוך הישראלית: ראשית, הרעיון של אוטונומיה בית-ספרית, חקירת מקורותיו, השלכותיו הפדגוגיות והאפקטיביות שלו; ושנית, פיתוחו של החינוך הפרוגרסיבי הבולט בעיקר בתחום הקוגניטיבי של מיומנויות המאה ה-21, תוך התמקדות בטיפוח "ידע עמוק" ומיומנויות חשיבה של ילדים. כתב היד חוקר את "הגלים" השונים של פדגוגיות פרוגרסיביות שהתרחשו במערכת הבית-ספרית הישראלית במהלך השנים, תוך תיאור וניתוח התהליכים המאפיינים אותם. בהתבסס על פרספקטיבה היסטורית, המאמר מתאר באופן כרונולוגי את ההתפתחויות העיקריות הקשורות לאוטונומיה בית-ספרית וליוזמות מדיניות של מיומנויות המאה ה-21, בהתבסס על סקירת ספרות וניתוח מסמכי מדיניות (Nir, Adam; Ben-David, Adi; Bogler, Ronit; Inbar, Dan; Zohar, Anat, 2016).