הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

בשנים האחרונות נשחק מעמדו של הנרטיב הציוני. גילויים חדשים על העבר וביקורות המציירות אותו כהבניה שנועדה לשמר את ההגמוניה של קבוצה חברתית שלטת, קוראים תיגר על ראייתו כאמת היסטורית בלעדית. מערכת החינוך אינה יכולה עוד להתעלם מהשיח הגועש בשאלת הנרטיב ונאלצת להתמודד עם התקפות כלפיו הן מצד חוגים אקדמיים המתויגים "פוסט־ציוניים" והן מצד הממסד הפוליטי. ספר זה דן במחלוקות על העבר בישראל ואף בוחן אותן לנוכח ויכוחים דומים המתנהלים בעולם. לעומת הסוברים שיש לטשטש אותן בפתרונות מאולצים, מציע המחבר לרתום אותן לטיפוח תפיסת עבר מרובת פרספקטיבות (אייל נווה).

שיח הרב-תרבותיות חרג זה כבר מן הדיון הפילוסופי-נורמטיבי והתפשט אל שאלות פוליטיות-מעשיות הנוגעות לחלוקת משאבים הוגנת, לשוויון בין יחידים וקבוצות ולהכרה תרבותית. המדיניות הציבורית לגווניה נדרשת להסתגל למציאות החדשה ולדרישות הנגזרות ממנה. כמו במדינות אחרות בעידן שלנו, גם בישראל קיומה של שונות אתנית, תרבותית או דתית הממאנת להיעלם הופך אותה לחברה רב-תרבותית ומציב למדינה ולמוסדותיה אתגרים יום-יומיים. בין השאר נדרשת המדינה לבחון האם היא מייצגת את כלל הקבוצות המרכיבות אותה; האם השירותים שמוסדותיה מספקים הולמים את צורכיהן; והאם יש מקום לאפשר לקבוצות להשפיע על עיצוב המדיניות כדי לחזק את האמון ואת שיתוף הפעולה. הספר מדיניות ציבורית ורב-תרבותיות, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרים מתחומי ידע שונים, בוחן את הדפוסים הקיימים של מדיניות ציבורית רב-תרבותית בישראל ומציע חלופות אפשריות (בשיר בשיר, גיא בן-פורת ויוסי יונה).

על רקע קונפליקט עמוק ויסודי בין מחנה ליברלי הדוגל בערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם לבין מחנה בעל זיקה חזקה לערכים לאומיים, מזכיר לנו ספרו של ראובן גרבר, הומניזם ישראלי, כי קיימת אפשרות שלשית – אפשרות של ציונות רוחנית. אפשרות זו מבוססת על ערכים של מסורת יהודית ותרבות דמוקרטית, ולכאורה היא משלבת בין מורשת רליגיוזית של העבר לבין מציאות מודרנית המאפיינת את ההווה. מדוע, שואל המחבר, מגמה ישראלית-הומניסטית זו אינה מונחת על סדר היום הלאומי שלנו, ומדוע אינה ידועה בציבור? מדוע לא נקלטה תפיסת הציונות הרוחנית בדנ"א הישראלי? ומדוע נכשלה מערכת החינוך באימוצה של השקפה זו ובהטמעתה בקרב בוגריה?שאלות מעניינות, מאתגרות ומעוררות סקרנות אלו עומדות במרכז הדיון אשר הספר מציג ( אורי בן צבי ) .

מחקר מקדים שערך פרופ' שאול קמחי ראש החוג לפסיכולוגיה, במכללה האקדמית תל-חי, ביקש לבדוק את השפעות תהליך ההכנה והמסע לפולין על עמדות שונות של בני הנוער המשתתפים בו. מטרת המחקר הייתה לבדוק, האם תהליך ההכנה והמסע לפולין גורמים לשינוי עמדותיהם של בני הנוער בהיבטים שונים. בין השאר נבדקו: פטריוטיזם, זהות ישראלית, זהות יהודית, לקחים מה שואה, קסנופוביה (פחד מזרים, מבני מיעוטים), ערכים ליברליים דמוקרטיים, תחושת סכנה אישית, אמון בצה"ל, ועמדות פוליטיות. ממצאי המחקר מגלים, כי המסע לפולין גורם להבדלים מובהקים בחלק מעמדותיהם של בני הנוער בנושאים חשובים ורגישים. הבדלים כאלו התגלו בזהות הישראלית לפני הנסיעה ואחריה: בני הנוער מרגישים אחרי הנסיעה שהם אוהבים יותר את ישראל וגאים בה, מרגישים כי זהו ביתם ואין הם מתכוונים לעזוב את הארץ. ממצא מעניין עליו מצביע המחקר מגלה, כי המסע לפולין, גורם לעליה בדאגה לבני המיעוטים. בני הנוער סבורים כי מחד, יש להילחם נגד התופעות האנטי דמוקרטיות בעולם ובישראל, לדעתם יש לדאוג לכל בני המיעוטים, אולם מאידך, המסע גורם להם לראות בערבים איום גדול יותר על ביטחונם האישי ועל מדינה ישראל. תחושת הסכנה – גדלה ואיתה גדלה גם הדחיה של הערבים: אחוז גדול יותר (מלפני הנסיעה), טוען כי אין לאפשר לערבים לקבל זכויות סוציאליות, שאין לאפשר לערבים להביא את בני משפחותיהם לישראל, שכל הערבים צריכים לעזוב את מדינת ישראל ושיש לשלול את זכויותיהם של הערבים שאינם נאמנים למדינת ישראל.