צליחת השנתיים הראשונות בהוראה מהווה אתגר עצום, ובעל חשיבות גדולה. מאמר זה בוחן את צרכיהם של מורי שנה ראשונה ושנייה ואת האופן בו הם תופסים את כניסתם להוראה באופן רטרוספקטיבי. באמצעות כך, מציע המחקר משנה פדגוגית מחודשת ומושכלת עבור מוסדות ההכשרה להוראה אשר שולחים את בוגריהם לאייש את הכיתות ועבור בתי ספר אשר מגבשים תוכניות קליטה וליווי.

במאמר זה נשאלו תשעה סטודנטים להוראת יסודי בארה"ב שלוש שאלות מרכזיות בנוגע לעתידם בשדה ההוראה: מה עליהם לשפר לפני שייכנסו לכיתה? מה יסייע להם להגיע מוכנים לבית הספר?
וממה הם הכי חוששים במקצוע ההוראה? על רקע זה, דנו הנשאלים במיומנויות תקשורת, רב-תרבותיות ושוויוניות, תקשורת עם הורים, בניית קהילה, התאזרות בסבלנות וניהול כיתה.

כדי לעודד סטודנטים להוראה להשתמש בגינות לימודיות בעתיד, עליהם להרחיב תחילה את בסיס הידע שלהם בנושא החינוך הסביבתי ולצבור ניסיון פרקטי בתחום. זאת, משום שתלמידיהם צפויים להמטיר עליהם שאלות עם היציאה לשטח ולראות בהם ברי-סמכא. יתר על כן, שילוב גינות לימודיות בתוכנית הלימודים השנתית אינו תלוי רק במתכשר או במורה. אלא, מצריך להציב את נושא שינוי האקלים במעלה סדר העדיפויות ומחייבת את קובעי המדיניות להציג חזון אקולוגי ולהצהיר על מדיניות סדורה לפיה לימודי סביבה וקיימות מהווים אינטגרלי חלק ממסלול ההכשרה להוראה.

השיח האקדמי סביב מנהיגות בחינוך עוסק בעיקר במנהלים, במנהיגות דרגי ביניים ובמורים. אולם, לפי מחקר זה, יש לפתח את הפוטנציאל המנהיגותי עוד במסלולי ההכשרה להוראה ולהגדיר את ערך המנהיגות כרכיב ליבתי בתוכנית הלימודים. מדיניות כזו עשויה לתרום, בטווח הארוך, לטיפוח האקלים הבית ספרי, להכוונת תלמידים, לפיתוח תוכניות לימודים איכותיות, לסדנאות פיתוח מקצועי, להעצמת עמיתים ותמיכה בהם ולקידום רפורמות.

בבסיסו של מחקר זה ניצבת השאלה: האם ועד כמה בכוחו של קורס של מיומנויות הסברתיות לשפר את כישורי ההסברה של מתכשרים להוראה? התשובה היא שניתן, ואף רצוי, לחדד ולשפר מיומנויות הסברה. לראיה, סטודנטים מהקבוצה שהשתתפה בקורס רלוונטי העבירו חומרים בצורה ברורה, משכנעת וייצוגית והשקיעו בתקשורת הבינאישית עם התלמידות. עם זאת, חלק הארי של אותם סטודנטים לא הספיק להעביר את החומר בזמן ולא ניכרו הבדלים במשלב הלשוני.

ככל שמוסדות ההכשרה להוראה שואפים לקבל מועמדים נוספים ולשלבם בכוח ההוראה, דרושה הכרה בחסמים המעיבים על חוויותיהן של מתכשרות-אימהות. שכן, תהליכים ביולוגיים-סוציולוגיים טבעיים, כגון היריון, לידה והורות, מונעים מהן לסיים את התואר ולעבות את כוח ההוראה העתידי. בהקשר זה, זיהוי הקשיים הקיימים עשוי לאפשר לתוכניות ולמחלקות להיערך מראש, להקים מבנים תומכים ולהקל על האוכלוסיות המאיישות את מוסדות ההכשרה.

כיצד מכשירים מורים לחינוך טכנולוגי-מקצועי בתיכונים בקנדה, באסטוניה, בקליפורניה, בהולנד, בסין ובפינלנד? מהם תנאי הקבלה לתוכניות ההכשרה במקומות אלה? מהם תוכני הלימוד, מסלולי ההסמכה, אפשרויות הפיתוח המקצועי? מיהם הגורמים המפקחים ואילו תקציבים מושקעים במדינות אלה בהכשרת מורים לחינוך טכנולוגי-מקצועי? סקירת מידע זו משיבה על שאלות אלה ומשרטטת את דמותו המצויה והרצויה של המורה בחינוך הטכנולוגי-המקצועי

על אף ההיסטוריה המדממת של פקיסטן, יחסיה המתוחים, החשדניים והעוינים עם שכנתה הודו והתרומה הפוטנציאלית לדורות העתיד, לימודי שלום אינם קיימים בלימודי ההכשרה להוראה. עבור מרצים שהנחו קורס של לימודי שלום, האתגר המרכזי היה קושי בניהול זמן ובהתקדמות בסילבוס.
לצד זאת, סטודנטים חשו שינוי תפיסתי ותודעתי, ראו בחתירה לשלום ערך עליון ואף סברו כי לימודי השלום יכולים לתרום להם ברמה האישית. כלומר, ביישוב סכסוכים בזירה הביתית, הזוגית, המשפחתית והחברתית.

לפי דו"ח מחקרי זה, ההתנסות המעשית מהווה נדבך יישומי וקריטי במסלול ההכשרה להוראה. ברם, רוב מנגנוני ההערכה של ההתנסות המעשית אינם מבחינים בין מורים המוצבים בבתי ספר הישגיים לבין אלו הנשלחים לבתי ספר של תלמידים המגיעים מרקע סוציו-אקונומי מוחלש. זאת ועוד, שיטות ההערכה הקיימות מתעלמות מעמדות התלמידים ומקצב התקדמותם, ממאפייני אוכלוסיית הלימוד, מגרף השיפור של המתכשר, מיכולתו ליישם ידע תיאורטי, מנכונותו ללמוד מאחרים ומשיתוף הפעולה המשולש בין המורה-חונך, נציג המוסד האקדמי והמתכשר.

מורים אשר משלבים למידה חברתית-רגשית יכולים לפתח ולטפח מערכות יחסים חיוביות עם תלמידים, ליצור אווירה כיתתית תומכת ונעימה ולשפר את הישגי התלמידים. מורים המצליחים להטמיע את שיטות ההוראה האותנטיות שלהם בתוך תהליכי למידה חברתית-רגשית צפויים לסייע להניע להישגיות תלמידים חסרי מוטיבציה. אך, כאשר מורים חשים מבודדים, חסרי אונים או לחוצים, הם מדביקים את תלמידיהם – במודע או שלא במודע.

מתוך מטרה לבחון את דפוסי עבודתם של מרצים לחינוך בעשור האחרון לקריירה, 15 מרצים ישראלים לחינוך בני 55 ומעלה השתתפו בראיונות עומק חצי-מובנים. על אף הקשיים המהותיים שמאפיינים את שלהי הקריירה, המרצים תרמו מיוקרתם למוסד האקדמי והציעו מבט אוניברסלי בהקשר להובלת רפורמות, פיתוח שיטות העבודה, טיפוח מנהיגות ארגונית, ליווי מרצים צעירים, הנחייה של סטודנטים ועוד.

מטרת המחקר היא בחינת יישום תוכנית אקדמיה-כיתה בסדנאות להכשרת מורות בחברה החרדית ולבדוק את השפעתה על המתמחות, המורות המכשירות וצוות בית הספר. בעזרת 441 שאלונים ו-11 ראיונות עומק עם משתתפות בסמינר נמצא שהמורות החרדיות עברו חוויה חיובית ביותר שבאה לידי ביטוי בהעצמת דימוין העצמי, הגברת ביטחונן העצמי, חיזוק חוסנן הנפשי ושיפור האוריינטציה בסביבה הבית ספרית ואף מחוץ לה. לא זו בלבד, דווח על שיעור גבוה מהרגיל של השמת מורות בבתי ספר בפועל ומורות שהתמידו בתפקידן העידו כי עברו תהליך של צמיחה אישית והתפתחות מקצועית.