מחנכים ומחנכות בבתי ספר מעידים על אופיו המיוחד של תפקידם ומרבים לתאר אותו במונחים אקזיסטנציאליסטיים של "משמעות", "שליחות", "אהבה", "זהות", ו"קשר". בכוונת מחבר המאמר לטעון כי המציאות החינוכית היום-יומית של מחנכים בכיתותיהם היא בעלת מאפיינים אתים מיוחדים שראוי להקדיש להם מחשבה ותשומת לב. המחבר מתייחס אל שני מאפיינים מעין אלו ואל יסוד הזיקה שבל אחד מהם (בועז צבר).

באמצעות סיפור המסגרת של "משל המערה" לאפלטון מבקש המאמר לבחון את טיבו המיוחד של ארוס הפועל במעשה החינוך בבית הספר. היגיון זה נבחן במאמר לאור שתי מורכבויות של טבעה של הפעולה החינוכית. המורכבות הראשונה, אפיסטמולוגית, דנה בטיבה של פעולת הלמידה ובהגיונו של הדחף אליה. המורכבות השנייה, אתית, דנה בטבעה של המחויבות להוראה ובטיב רצונם של מחנכים ומחנכות לעסוק בה. את פתרונן של מורכבויות אלו מבקש המאמר להבין ולהבהיר באמצעותו של מושג ה"ארוס" — אותו כוח מניע ראשון ועז הדוחף אל הידיעה ואל הפעולה. במאמר נבחנים גילוייו המורכבים של ארוס בפעולה החינוכית, על רקע ניסיונו הפדגוגי של המחבר כמחנך בבית ספר וכמורה במוסדות להכשרת מורים (בועז צבר).

כדי להציג את מורכבותו הפוליטית של אידאל "המימוש העצמי" ואת פוטנציאל הדיכוי אשר טמון בו, מבקש מחבר המאמר לבחון את הגיונם האידאולוגי של שני מודלים פדגוגיים אינדיבידואליסטיים קלסיים המבוססים על יומרה אינטרינזית: המודל הביולוגי לפי הנוסח של ז'אן-ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau) והמודל הפרוגרסיבי לפי הנוסח של ג'והן דיואי (John Dewey). כחלופה להגיונו האקסטרינזי, הסמכותני והמנוכר של החינוך האורתודוקסי-כנסייתי שהיה נהוג בזמנו של רוסו, הוצעה פרדיגמה פדגוגית חדשה המבוססת על העמדת הפרט במרכז, על חינוכו החוויתי בטבע ועל דחייתם של היסודות החיצוניים ( צבר בועז) .

המחבר דן בבעיותיה של תפישת הפרקטיקה החינוכית (רכיב האסטרטגיה) של הפדגוגיה הביקורתית בגרסאותיה הפוסטמודרניות. המחבר טוען כי הפדגוגיה הביקורתית הפוסט-מודרניסטית אמנם מנסחת את הגיונה במונחים רדיקליים של חופש ושל שחרור, אלא שמחויבותה הלא-דיאלקטית לפירוק ולשלילה גורמת להזנחת האידיאל של יישום הביקורת במציאות. המאמר טוען כי הזנחה זו מרוקנת מתוכן קונקרטי את יומרותיה האמנציפטוריות של הפדגוגיה הביקורתית בגרסאותיה הפוסטמודרניות ומותירה את המרחב החינוכי לפעולתם של גורמים מדכאים.