מהי הדרך הנכונה להורות את מקצועות היהדות בחינוך הממלכתי הכללי (החילוני)?
המונח העכשווי "הדתה" מסמן בין השאר את הניכור והחשד כלפי ניסיונות להעצים את לימודי היהדות במערכת החינוך. עם זאת, לדעת אהוד לוז, פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, אין להשלים עם מה שישעיהו ליבוביץ' הגדיר כהפיכת היהדות לנחלתה של כת קנאית, סגורה ומתבדלת. במקום זאת, יש למצוא דרכי לימוד חדשות אשר יעשו את המסורת רלוונטית ליהודים.

הנושאים הנידונים בספר זה מצביעים כולם על מגמה משותפת. כולם מבקשים לתרום להנחת היסודות לתפיסה יהודית חינוכית חדשה. נושאים חינוכיים מובהקים, כגון פרשנות, הנחלה וחידוש, חינוך האופי ומשבר הזיקה למסורת בעת החדשה, נידונים מחדש מפרספקטיבות הגותיות וחינוכיות שונות. המאמרים ההגותיים העוסקים במשנותיהם של הוגים ידועים, כגון הרב קוק, בובר, רוזנצוויג, ראבידוביץ, ברדיצ'בסקי ושטראוס – דנים כולם בסוגיות חינוכיות שמעסיקות את המחנך היהודי המודרני. לצדם המסות החינוכיות רוויות בתובנות שנדלו מהשקפותיהם של הוגים יהודים מהעת החדשה. דוגמה מובהקת לקשר האורגני השורר בין המרכיבים השונים של הספר היא ההטמעה החוזרת ונשנית של לוז, שחינוך אמיתי הוא חינוך האדם השלם, על כל ההיבטים של אישיותו ואופיו. ואולם, לדעת לוז, הבעייתיות הספציפית בחינוך יהודי בימינו, קשורה במשבר ההתרחקות מן המסורת הטקסטואלית של העם היהודי. פתרונו של משבר זה נעוץ ביצירת שפה ישראלית-יהודית חדשה, וזהו ייעודו של החינוך (אהוד לוז).