אחת הבעיות בבתי הספר שמעיבה יותר מכל על התלמידים והיא בעלת השלכות על מצב רוחו בהווה ובעתיד היא תופעת הדחייה ע"י תלמידים אחרים, ולכן מבורכת היוזמה האחרונה של שפ"י לטפל באופן מערכתי בתופעה זו. ממחקרה של בינשטוק ( 2003 ) עולה כי דחייה הנה קודם כל חוויה סובייקטיבית ולא רק תופעה אובייקטיבית כפי שהומשגה בספרות. חוויה זו מתרחשת בעת אירועי פגיעה שונים הקורים במתכוון ושלא במתכוון בקרב בני הגיל במערכת הבית ספרית ומחוצה לה ומלווה בד"כ במשקעים רגשיים קשים. חוויות של דחייה הנן אנושיות וקורות בכל מערכות היחסים ולכן מטבע הדברים הנן חוויות הנפוצות לא רק בקרב אותם 10% של ילדים דחויים כרונית הנמצאים בכל כתה כפי שמדווח בספרות, אלא קיימות גם בקרב ילדים תקינים חברתית כאשר 47% מהם נקלעים לעיתים בשל נסיבות שונות, לאירועים של חרם, הצקות, התעלמות, נידוי, השפלה ופגיעות גופניות הגורמים להם לחוויות של דחייה, ו-53% מהם לוקחים חלק בדחיית אחרים או צופים באירועי דחייה מן הצד ומושפעים מהם. גף תוכניות סיוע ומניעה בשפ"י לקח על עצמו לפתח ערכה שתעמוד לרשות פסיכולוגים ויועצים, מורים והורים בבואם לטפל בסוגיות של דחייה חברתית.