הספר מידת החינוך מבטא את החתירה לפיתוח תכונות טובות במידתיות הנכונה ולהגשמת הרמוניה עם הסביבה הטבעית ועם החברה האנושית. קהל היעד הוא כל אדם המבקש חיים של איכות ומשמעות, ובמיוחד אנשי חינוך הרוצים לטפח תלמידים למיטבם.

בפרק שסיכומו מובא להלן ניתן למצוא הצגה בהירה וממצה של עקרונות החינוך ההומניסטי ביוון העתיקה, ובעיקר באתונה. עקרונות אלה עיצבו במידה רבה גם את החינוך באימפריה הרומית וברנסנס, וניתן להבחין בהשפעותיהם על החינוך בעולם המערבי עד ימינו.

המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

במאמר זה מתייחס המחבר בקצרה לטיב היחסים בין אתיקה לפדגוגיה, ובעיקר עומד על הצורך הדחוף בביסוס ריבונות חינוכית הנשענת על אתיקה מקצועית. הוא פותח בהצגת האתיקה, או הדעת העיונית והביקורתית המכונה בעברית "תורת המידות", כעיסוק אקדמי וציבורי שמבקש לעמוד על היסודות המכוננים חיי אנוש במיטבם (כיצד נכון וראוי לבני אדם להנהיג את חייהם) ועל הדרכים המוצלחות ביותר להגשמת חיים אנושיים מלאים, מספקים וראויים. בתור שכזאת, תורת מידות ומסכת אידיאליים לחיים ראויים, האתיקה משמשת הבסיס הנורמטיבי לפדגוגיה: שיח פילוסופי בדבר אנושיות במלוא התפתחותה ובשיא תפארתה אשר אמור להנחות את אנשי החינוך בהגשמת שליחותם המקצועית: סיוע לצעירים במימוש הפוטנציאל הגלום בהם, העצמתם לקראת חיים אוטונומיים ומלאים והכשרתם להשתתפות הוגנת ופורייה בחברה (נמרוד אלוני).

גישתו החינוכית של טרופר, כפי שהיא עולה ב"שביל בעולם", היא קודם כל הומניסטית. "ביקשנו לחנך לאהבת אדם. כל אדם באשר הוא… בלי אבל ובלי סייגים. כל אדם נברא בצלם". פעם אחר פעם טרופר פורש עשייה חינוכית שמוּנעת מתשוקה עזה לקדם צעירים, מדאגה עמוקה לשלומם ולכבודם, מתובענות מחמירה לשוויון הזדמנויות, ממחאה נגד עוולות הפערים החברתיים והנחשלות המצמיתה שאלה מולידים. רצונו כמחנך — לגעת בנפשם של התלמידים, לעורר בהם אמון וכבוד הדדי, להעצים בהם את תחושת המוגנות והמסוגלות ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם "לפרוש כנפיים" (נמרוד אלוני).

נקודת המוצא של החינוך לחיים רוחניים היא ההכרה שהאתגר הייחודי והמובהק של החיים האנושיים אינו הישרדות, סיפוקים גופניים, צבירת רכוש או השגת מעמד חברתי גבוה ושלטון על אחרים (נמרוד אלוני).

נייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן" מציג לאנשי החינוך וההוראה הסבר תמציתי על תופעות הגזענות, פשעי השנאה והאלימות הפוליטית. בהמשך הוא מציג אבחנות והבחנות לגבי תהליכי ההיגרפות ב"נחשול". בחלק הארי מוצגים עשרה יסודות חינוכיים – אינטלקטואליים, רגשיים, חברתיים ופוליטיים – שאם נשכיל לטפחם כהלכה נצליח לטפח בדורות הצעירים את העמידות והחוסן כנגד הרוע, העוולות והזוועה שמחלות תרבות אלה גזורות על האנושות (נמרוד אלוני).

מקסין גרין, הפילוסופית החשובה ביותר של החינוך, נפטרה השנה ב־29 במאי בעיר הולדתה ומגוריה, ניו יורק, בגיל 96. אני ועוד רבים כמותי למדנו על מותה באופן מידי, מהרשתות החברתיות, ורגש עז ומצמית של אובדן הציף אותנו — עשרות אלפים שאינם מכירים זה את זה ואינם שותפים בדת, לאום או תרבות. מקסין גרין הייתה לכולנו הרבה יותר ממרצה מבריקה, מנטור אישי, הוגה חינוכית וסופרת מחוננת. היא הייתה מקור השראה נדיר באיכותו וביופיו לכל המעולה שיכול להיות ואיננו — בחינוך, בחברה, בפוליטיקה ובאמנות (נמרוד אלוני).

לפעמים התפאורה מתמוטטת, כותב אלבר קאמי, ואנו מוצאים עצמנו בעשייה מכנית, ללא אוריינטציה ערכית ורעיונית – מתנסים בחרדת האבסורד. בעקבותיה, על פי רוב, יגיעו יקיצה ותובנה בדמותה של תביעה למשמעות, פשר וכיוון. מאמר זה מבקש להתמודד עם חרדת האבסורד כפי שמתנסים בה מורים ומחנכים אידאליסטים, בבקשם את ההגיונות המנחים והמצדיקים של מלאכת חוקם בחינוך ובהוראה (נמרוד אלוני).

את מי משרתים אנשי החינוך וההוראה? בחינת ההיסטוריה של האנושות מספקת תשובה לא מעודדת: על פי רוב משרתים המורים אדונים רבים — פוליטיים, דתיים וכלכליים — שרואים באדם אמצעי ולא מטרה. במקום שהמורים והמחנכים יתמסרו לטיפוחם הנאות של הדורות הצעירים וינהיגו את סדר היום החינוכי, הם תכופות משמשים צינורות פסיביים למדיניות השלטון ונושאי דברם של ממסדים חברתיים וקבוצות אינטרס. סדר דברים זה מעוות, ואת מחירו משלמים כולנו (נמרוד אלוני).

דברים משמעותיים הם קודם כול אלה שאנו חווים אותם כרלוונטיים עבורנו ובעלי חשיבות מעבר לעצמיותנו. מן הצד האחד, כדי שיהיו משמעותיים הם חייבים לגעת בנו, לרגש אותנו, לכבוש את רוחנו, ולהתחבר בצורה זו או אחרת אל הזהות האישית וההגדרה העצמית – להשתלב בנרטיב הקיומי שלנו ובמסכת חיינו. מחבר המאמר מבקש לטעון שחיים משמעותיים ניכרים במעורבות עמוקה בעיסוקים רבי-ערך, באהבה לדברים שראויים להיות נאהבים ובהתמסרות הולמת לטובתם. את "המעורבות העמוקה" ניתן להגדיר כיסוד האישי-חוויתי-סובייקטיבי: דברים מרגשים וכובשים אותנו, מעוררים בנו עניין ומהלכים עלינו קסם, קולעים להעדפותינו ומביאים אותנו להתמסרות ולעשייה נלהבת ( נמרוד אלוני ).

בדומה לרופאים ולפסיכולוגים, שמחויבותם העליונה היא לרווחת המטופלים, כך על אנשי חינוך להגדיר ולעצב את זהותם המקצועית מתוך מחויבות עליונה לליבת העשייה החינוכית ולדעת לעמוד איתן לנוכח לחצים של קבוצות אינטרס חיצוניות – אידיאולוגיות, דתיות, מפלגתיות או כלכליות;וכדי להגיע אל כל תלמיד ותלמידה – לדאוג לשלומם ולהתפתחותם ולזמן להם את המיטב עבור התפתחותם ורווחתם – אין המורים יכולים להסתפק בכשירויות הטכניות של הוראה יעילה (על פי מתכונות סטנדרטיות), אלא עליהם להתפתח לכלל "דיאלוגיסטים" מיומנים שמזמנים מפגשים של אמון, פתיחות, קשב ורגישות ( נמרוד אלוני).

למרות חשיבותן של סוגיות קיומיות המוצגות במאמר נמצא שהעשייה החינוכית העכשווית מתקדמת בעיקרה בציונים, בהישגים לימודיים ובתפקודים הנורמטיביים. כניסיון לביקורת בונה. במאמר מוצגות בהרחבה שלוש תובנות חינוכיות מן העבר העשויות לשמש השראה עבור ליבת החינוך הראויה. מקור ההשראה הראשון הוא סוקרטס (Socrates). מאמר מקיף של ד"ר נמרוד אלוני.

ד"ר נמרוד אלוני מונה במאמרו החשוב את המאפיינים של הדיאלוג החינוכי . דיאלוג אינו דיבור הוראתי או הרצאתי בין מורה לתלמיד של הנחלת דעת כלשהי ובדיקת הטמעתה בקרב הלומדים. דיאלוג הוא סוג של למידה משותפת, הן של עולמו של האחר והן של תכנים חדשים. דיאלוג אינו דיבור פונקציונאלי או טכנוקרטי-ביצועי שכל עניינו הפקת תוצרים. הוא בעל אופי תהליכי ואין לו בהכרח תוצרים ידועים וברורים שהדיבורים מכוונים אליהם. דיאלוג הוא שיחה שהמעורבים בה מנכיחים את עצמם ומתעניינים בזולתם הן מבחינת אנושיותם המשותפת והן מבחינת אישיותם הייחודית ותוך כדי הסתמכות על אמון , כבוד , פתיחות וקשב הדדיים הם מתקדמים יחד אל הבנה טובה ומקפת יותר של עצמם, של זולתם, ושל הקשרי החיים המשותפים להם.